להתעורר זה באמת יופי אבל לא מספיק רק להתעורר. צריך להתעורר בן אדם טוב יותר.

העבודה עם הטכניקה צריכה להיות פשוטה ככל האפשר בלי להיות פשטנית.

‍

וירדנה ראתה או הרגישה איך החיים, החיים ממש, אלה שחיים אותם אנשים בטרם ימותו, מתחילים לפכות בתוכה, אליה, מתוכה, וחייכה, אולי היתה מאושרת מכל מה שהיתה אי פעם, לא משום שאהבה מישהו, אלא משום שלא היתה צריכה לאהוב אף אחד כדי לקבל את עצמה כמות שהיא.

יורם קניוק, "היהודי האחרון"

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים?

לשים לב. זה העיקר.

אפרת בן צור, TIME OUT תל אביב

(לקובי)

אמש, לפני שיוג'ה ואנג עלתה לנגן, הקריא אשכול נבו את הדברים האלה מתוך "ארבעה בתים וגעגוע" (שחווים כל כך יפה דרך הטכניקה):

מה זה מוסיקה פנימית?

אה הה!

מעניין שאתה שואל, כי בדיוק פיתחתי תיאוריה בעניין (כשלא מדברים כל היום יש המון זמן לפתח תיאוריות).

זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גם על סוג המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה טוב עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מוטרפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו דבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שממולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט. וגם אחר כך, זוגות לא נשארים ביחד בגלל שיש להם שיחות מעניינות, או בגלל שהיא שונה מספיק מאמא שלו והוא דומה מספיק לאבא שלה, אלא בגלל שהמוסיקה הפנימית שלהם משתלבת לאורך זמן, ואם היא לא משתלבת, אם היא דומה מדי או שונה מדי או רועשת מדי, לא יעזור בית דין. ולא טיפול זוגי, באיזשהו שלב זה יצרום, או לה או לו.

‍

ואז יוג'ה ואנג ניגנה ודמעה קטנה הפתיעה (ושימחה) אותי.

כשהלכתי לשחות הבוקר, כדי לתרגל קצת עשייה בנחת, שאלתי את עצמי: איך אני מוצא את הקצב שלי בשחייה?

ואז הבנתי, אני חושב, שאם תוך כדי שחייה עולה לי מידי פעם חיוך קטן על הפנים, או שאני מרגיש תחושה נעימה או שמחה, זה סימן לא רע לזה שאני שוחה בקצב שמתאים לי. זה שאחר כך אני חושד שאולי שחיתי לאט מידי או מעט מידי וכן הלאה, אלה כבר הדפוסים הישנים שלי ולא צריך להקשיב להם יותר מידי. כדאי להקשיב לחיוך.

כדאי להשתמש באוזניות כדי לשמור על הצוואר חופשי.

להרגיש קצת יותר בנוח עם עצמי.

מטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיעשות.

ברוך שפינוזה

דיוק הוא אלמנט מרכזי בטכניקה. ככל שאני מתקדם בלימוד, הכיוונים הולכים ונעשים מדוייקים יותר, יעילים יותר.

אבל כרגיל בטכניקה, הכל חוזר לעניין המידה המתאימה. אפשר להיות גם מדוייק מידי. להתאמץ מידי לדייק. דיוק עלול להפוך בקלות לסוג של החזקה (ואותו דבר לגבי זהירות).

אני שם לב שדווקא נעים לי לעבוד בטכניקה עם אנשים שאינם 100% מדוייקים בעבודה שלהם. יש משהו נעים, מרווח, במידה קלה של רישול.

יום אחרון לחופש הגדול. הבית מרגיש כמו חבית אבק שריפה (ברגעים הרגועים). בלילה, מותש, אני מניח את הגב ונזכר:

נסעתי פעם לבקר את רם באמסטרדם. טיילנו בנחת לאורך אחת התעלות ופגשנו את דגלאס. מהון להון, דגלאס שכותב לניו יורק טיימס ולאקונומיסט שאל אותי מה אני עושה. סיפרתי לו שאני לומד את טכניקת אלכסנדר. הוא ביקש שאסביר לו מעט על הטכניקה וניסיתי להסביר כמיטב יכולתי (זה הרי אף פעם לא קל).

ואז דגלאס התבונן בי ושאל בפשטות: "האם אתה מתרגל אותה עכשיו?"

מוכרחים להיות שמח?

או שההכרח הזה הוא בעצם החזקה מיותרת, ויותר קל, כדאי, להניח לו, ופשוט להיות?

גם עצוב. מה רע בלהיות עצוב?

(בייחוד אם לוקחים בחשבון את מה ששב"ק ס' אמרו פעם: "העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה").

תמונה בפרקטיקה של מורה לטכניקה בברלין:

הצורך העמוק ביותר של האדם, אם כן, הוא הצורך להתגבר על נפרדותו, לצאת מכלא בדידותו.

אריך פרום, "אמנות האהבה", תרגמה דפנה לוי

אני יושב על הספה עם הילדים. רואים ביחד את טום וג'רי. אנחנו אוהבים לעשות את זה בערבים (הם בעד ג'רי. אני בעד טום).

אני מבחין, מרגיש, נזכר:

We're one, but we're not the same

אני חושב על זה שהמתנה השניה הכי גדולה שהטכניקה נתנה לי זה החיבור המיוחד באמצעותה עם הילדים. אני צריך לנסות להיזכר בזה יותר, גם כשאנחנו רבים.

אני גם חושב על זה שדווקא כאשר אנחנו יושבים ביחד על הספה מול הטלביזיה, המדיום הפסיבי והמושמץ הזה, אני יכול להניח ידיים בנחת על הילדים ולפגוש אותם בצורה כל כך יפה.

לאט לאט.

הקטע הזה תמיד משעשע אותי.

תשובה יפה לשאלה לא קלה:

It can be formulated like this in answer to questions about what Alexander teachers do. "We teach people to become aware of the unnecessary strain and overtension they make in everything they do, so that they need not continue to misuse themselves in this way."

Marjory Barlow (The annual F.M.Alexander memorial lecture given on 9 November, 1965 at The Medical Society of London)

משום מה נזכרתי תוך כדי נסיעה עם הטוסטוס בדרך לפול אצל הסורי בכרם, בניווטים שהיינו עושים בטירונות במקום שנקרא גבעות גורל, וחשבתי על זה שבניווט הקצב פחות חשוב מהכיוון.

‍

Eighty percent of success is showing up.

Woody Allen

(תודה לרם)