לרעיונות פשוטים יש כוח ועומק (בתנאי שאינם פשטניים) ואפשר להגיע איתם רחוק. מעבר למה שניתן להעלות על הדעת.

טכניקת אלכסנדר מבוססת על רעיון פשוט מאוד:

להניח לצוואר - כדי להניח לראש להוביל לפנים ולמעלה - כדי להניח לגב להתארך ולהתרחב.

אבל רעיון, פשוט ככל שיהיה, אפילו מבריק, הוא תמיד בחזקת פוטנציאל. אי אפשר לקנות איתו במכולת של יצחק. איכות המימוש של הרעיון נובעת מאיכות תהליך העבודה איתו. מהאופן שבו מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל: implementation.

גם תהליך המימוש של הרעיון האלכסנדרוני הוא פשוט. העבודה עם הטכניקה מבוססת על שלושה נדבכים, שהשילוב ביניהם יעיל להפליא:  

- מפגש אחד עם אחד בין מורה לתלמיד.
- עבודה בנחת, בשיטתיות, בעקביות, לאורך זמן. כל עוד בוחרים להמשיך בתהליך.
- עבודה שהתלמיד עושה עם עצמו. עבודה שאפשר לעשות אותה בכל מקום, בכל זמן ובשילוב עם כל פעילות אחרת, ככל שחפצים ויכולים.

כתוצאה מהמיזוג בין הרעיון הפשוט ביסוד שלה והיעילות של תהליך העבודה איתה, נבנה כיוון ונוצרים התנאים המתאימים שמאפשרים להמשיך עם הטכניקה מעבר למקום שבו לא מעט פרקטיקות אחרות נגמרות בפועל. מעבר לאופק ומעבר למה שהדעת משגת.

אך כמו בכל עניין אחר, גם במלאכת הספנות גאונותו האמיתית של מגלן ניכרת בסבלנותו, בחישוב הזהיר לטווח ארוך, תמיד ובכל מחיר. חודש שלם הוא מתמיד בחיפוש היסודי שלו. הוא אינו ממהר, אינו דוחק להמשיך הלאה, גם אם נפשו בוודאי כבר משתוקקת לחזות סוף־סוף במוצא, לזכות ולהגיע סוף־סוף אל הים הדרומי. שוב ושוב, בכל פיצול דרך, הוא מחלק את הצי. בכל פעם ששתי ספינות חוקרות פיורד הפונה צפונה, שתי האחרות חוקרות בה בעת את הדרך הדרומית — כמו ידע האיש הבודד הזה כי נגזר עליו מרגע לידתו שהמזל לעולם לא יאיר לו פנים. בשום רגע אין הוא מותיר את הבחירה בין האפשרויות ליד המקרה, לעולם אינו מטיל מטבע. הוא מסייר בשיטתיות בכל הדרכים וחוקר אותן ביסודיות כדי למצוא את הדרך הנכונה האחת. את ניצחונו אין הוא חב אם כן רק לדמיון הגאוני שלו, אלא גם לתכונתו האפרורית והאופיינית ביותר: העקשנות ההרואית.

שטפן צוויג, "מגלן", תרגמה ליה נירגד

‍

‍

‍

בשיר 'מעליות' טדי נגוסה מתייחס יפה למספר נקודות שרלוונטיות להתפתחות דרך העבודה עם הטכניקה. אגע בשתיים מהן.  

1. להתפתחות יש צורה של גל. כדאי לשים אליו לב. ללמוד לזרום איתו. ללמוד ליהנות מהלמעלה. להיבהל קצת פחות מהלמטה. לפחד קצת פחות ליפול. להתבלבל. להניח את הגב. לשמור על חופש בצוואר. לכוון.

זה נשמע פשוט, אולי בנאלי, אבל זה בכלל לא קל ולוקח זמן ללמוד את זה.

2. כשמתחילים ללכת בדרך ישנה אשליה שככל שנתקדם ונתפתח הדברים יהפכו קלים יותר. זה לא בדיוק עובד ככה.

ככל שמתקדמים בדרך היא הופכת מעניינת יותר, באופן שלא יכולנו להעלות על הדעת בהתחלה. דברים שנראו קשים בתחילת הדרך, אפילו בלתי אפשריים, הולכים ונעשים לאט לאט קלים יותר. אבל קשיים חדשים עולים באופק. קשים יותר מן הקשיים הקודמים, כאלה שלא יכולנו להעלות על הדעת בתחילת הדרך. זו דרכה של התפתחות.

מה שיפה בטכניקה זה שככל שמתפתחים איתה הגב הולך ומתרווח ונעשה חזק יותר (זה הנושא של הטכניקה) וכך קל יותר להתמודד עם הקשיים החדשים, הקשים יותר. בעבודה עם הטכניקה אנחנו כל הזמן - גם בנפילות - מתרווחים ובונים את הגב. זה הכיוון שלנו בעבודה איתה.

זה כיוון מיוחד כי בלא מעט פרקטיקות אחרות, כתוצאה מהמאמץ שכרוך בהתפתחות ובהתמודדות עם הקשיים בדרך, הגב הולך ומתכווץ ונחלש לאורך הזמן ואי אפשר לא לשלם על זה מחיר, מנטלי ופיזי כאחד.

זה לא אומר בשום פנים שכדי לרווח ולבנות את הגב צריך לזנוח פרקטיקות אחרות לטובת עבודה עם הטכניקה. טכניקת אלכסנדר היא בהגדרתה טכניקה של הוספה ולא של החלפה. הטכניקה מיועדת לתמוך בתלמיד בעבודה שלו עם פרקטיקות אחרות והיא מעשירה את איכות העבודה שלו איתן. דווקא במפגש ובחיכוך עם פרקטיקות אחרות הטכניקה מממשת את עצמה בצורה הכי יפה. שם היא פורחת. מן הטעם הפשוט שטכניקת אלכסנדר היא בראש ובראשונה טכניקה של מפגש.

This process of directing energy out of familiar into new and unfamiliar paths, as a means of changing the manner of reacting to stimuli, implies of necessity an ever-increasing ability on the part of both teacher and pupil to “pass from the known to the unknown”; It is therefore a process which is true to the principle involved in all human growth and development.

F.M. Alexander, "The Use of the Self"

(תודה לעופר)

כשאני עוצר לפעמים לחשוב מה משותף למורים שהכשירו אותי, אני חושב על עדינות וקלות עבודתם ועל זה שחשתי שהעבודה איתם נותנת, בלי לעשות מזה יותר מידי עניין, איזה כוח היולי שקשה להסביר במילים אבל טיפ טיפה מזכיר לגימה של מים חיים.

הכל טוב ויפה (והיום אני מבין יותר איזו דרך המורה צריך לעבור אל היכולת הזאת), אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שעם הזמן, כמעט בלי לשים לב, התלמיד לומד ללגום מן המים האלה בעצמו.

(תודה לטל)

בין עבודותיו של ארסמוס יש שמצטיינות יותר בלמדנות מאשר 'שבחי הסכלות', אחדות משתוות לה או אף עולות עליה בהשפעתן בזמנו, אבל מכולן רק היא זכתה לחיי נצח. כי רק כאשר התלווה הומור למחשבתו היא נהייתה עמוקה באמת.

יוהאן הויזינחה

את לא רות בונדי? "כן, הייתי פעם"

היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שערו הלבן לא הידלדל.

ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי. אוכל דייסת סולת בוקר, צהריים וערב כמו תינוק, רוחצים אותו למרבה הבושה בחורים צעירים, מדברים איתו בלשון פיפי וקקי וטוסיק, כמו עם פעוט. האחות זורה, כוהנת השלפוחית, מצווה בשעה חמש אחר הצהריים: "עשה פיפי, עכשיו! או ש..." ואיום הקתטר בידה. השלפוחית, ששירתה את האני בנאמנות לאורך שנים, ממש נעלבת: היא לא פועלת לפי פקודה, זו לא השעה שלה. רק נעלם האיום — היא מתרוקנת בחדווה.

מחשבות האני מצטמקות אף הן, נעות בין קימה, רחצה, אוכל, ישיבה בכיסא גלגלים. הוא אף מתחנף לאחיות ולמטפלים, רק לא לעורר כעס, לקבל הכל בהכנעה, אף על פי שמעירים אותו בשתיים בלילה מתוך שינה עמוקה לקראת קימה בתשע בבוקר. יש משטר. אסור לשכב במיטה בין תשע עד הצהריים, אסור לקום משולחן האוכל לפני קבלת התרופות. אין מי שידחוף את כיסא הגלגלים לאורך הפרוזדורים, אלא אם יש נפש קרובה צמודה. קדימה, לחזק את שרירי הזרועות ולחכות בסבלנות, עד שמישהו יתפנה להשכבה.

תזמורת חיילים באה לנגן לקשישים, תלמידי ישיבה מחלקים להם פרחים לכבוד שבת ורוקדים כדי לשמח את לבם. תלמידות בית ספר לאחיות סוציאליות ממטירות מאות שאלות, מבקשות לדעת: האם אתה מאושר? והאני מתקומם: איזו מין שאלה זאת? רק אמריקאים מאמינים באושר כמצב קבע. בגיל תשעים העייפות מובנת. אתה זוכר את מספר הזהות שלך? כל הכבוד. האני בלתי נראה, מדברים על מצבו עם המלווה מעל ראשו. מה הוא כבר יכול לדעת על עצמו? האני יודע את מקומו...

לפעמים שואלים את הקשישה בכיסא הגלגלים: את לא רות בונדי? והיא עונה: "כן, הייתי פעם". רק בלי רחמנות עצמית, רק לא להרים ידיים, הטיפה לעצמה לאורך שנים. לך, דבר עם אני מצ'וקמק, בגודל צימוק. אך רק תשרה אותו במעט יין אדום, יקבל צורה, אולי יחזור אליו שמץ של ביטחון עצמי, שברירי, רגעי, חולף. "את צריכה עזרה, סבתא?" "כן", ואני שונאת את זה. להיות עוד אי פעם עצמאית, לחיות בפרטיות הדירה שלי. לכתוב, אפילו שטויות על אני מצומק.

חזרתי הביתה. נושמת בקושי.

רות בונדי

לקריאה באתר "הארץ"

יש איזה עניין מרתק עם הנטיה שלנו להתכווץ והקשר בינה למערכת היחסים בין הצוואר הראש והגב. היא לנגד עינינו, ברורה כשמש (בהיבט הפיזי שלה), אבל קשה מאוד לראות אותה כל עוד לא משנים את הכיוון הפנימי מהתכווצות להתרווחות.

People who live by the sea no longer hear the waves.

Viktor Borisovich Shklovsky 

אחרי 12 שנים בהן לימדתי את הטכניקה בהרצליה חזרתי הביתה לתל אביב.

למדתי כל כך הרבה מהתלמידים שלי בשנים האלה אבל בראש ובראשונה למדתי את הכוח המפליא של עבודה סבלנית ונחושה לאורך זמן עם רעיון פשוט ויעיל של חופש.

אמא היתה מספרת איך שלחו אותן מאוניית המעפילים אחרי המלחמה ישר לקיבוץ ואיך שעוד באותו לילה היא ושתי חברות תפסו טרמפ על איזה טנדר לתל אביב וסיימו עם הנדודים. היא לא אהבה שאומרים לה מה לעשות.  

ויהי היום ואני מהלך לתומי/ ואוהב את העיר תל-אביב, זה מומי

נתן אלתרמן

‍

בבר המצווה של בן של חברים. לוגם שאבלי צונן וטעים בחצר הנעימה וקצת מתבונן. בחבר, באביו, בבנו.

עד כמה הנטיה שלנו להתכווצות מדבקת. איך היא עוברת חרישית בכל משפחה מדור אל דור. מספרת סיפור ישן. איזו אחיזה יש לה. עד כמה היא נראית ובלתי נראית. איזה אתגר כביר זה להניח לה מעט.

אחת הטעויות של תלמידים של הטכניקה, בעיקר תלמידים צעירים אבל לא רק, היא שהם לא נותנים לעצמם את מלוא הקרדיט שמגיע להם על ההתמודדות האמיצה עם האתגר הכביר הזה. ולא תמיד שמים לב עד כמה האתגרים והקשיים בדרך ההתפתחות עם הטכניקה, אולי הכי עדינה שפותחה אי פעם, בונים גב ומחשלים.  

ככל שאני מכיר ומבין, אני מעז לומר שהשינוי העמוק, הרחב והמיטיב ביותר שאדם יכול לחולל בעצמו הוא השינוי העדין לאורך זמן של הכיוון הפנימי שלו מהתכווצות להתרווחות.  

עוד לא פגשתי תהליך שינוי אנושי עדין ומשמעותי יותר (וככל שהוא עדין יותר הוא משמעותי יותר).

לימוד האופן שבו אדם יכול לחולל את השינוי הזה בעצמו הוא האתגר המרתק והמפליא ביותר שפגשתי בחיי.  

אגב זה כל כך מעניין לראות עד כמה הרעיון הפשוט הזה לא פשוט לתפיסה. כמה ענווה צריך בשביל זה. זה כנראה הסיפור של רעיונות פשוטים. אולי זה גם בגלל שהטכניקה מציעה לבני אדם פתרון יקר מפז לבעיה שלרוב הם בכלל לא מודעים אליה ולא עולה בדעתם שהיא נוגעת להם ועד כמה היא נוגעת להם.

כמו שטייסי קרב יודעים, זה שאינך רואה - הוא שיפילך.

‍

‍

My experience and probably the same experience as almost all spine surgeons who have taken care of patients with low back pain is that the overwhelming majority of patients don't have an anatomical pathological condition; they have a disuse, misuse problem. Once General Practitioners have ruled out the patient has a significant pathology, they can do that patient a tremendous favor by sending them to an Alexander Teacher. This is a modality that has tremendous efficiency, is non-invasive, now has evidence based medicine supporting it and has high efficacy. So I'm hoping that more and more individuals who fulfill the criterion (identified in the interview) seek out the Alexander Technique, because I believe that they will truly benefit and be satisfied with the outcome.

Dr. Jack Stern, New York spine surgeon specializing in spine neurosurgery, Yale University School of Medicine, senior partner at Brain and Spine Surgeons of New York

כאשר שוקלים ניתוח גב כדאי להאזין לריאיון של רוברט ריקובר, מורה לטכניקת אלכסנדר, עם ד"ר ג'ק שטרן, נוירוכירורג אמריקאי המתמחה בניתוחי עמוד שידרה: https://www.buzzsprout.com/382/15764

‍

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל לא מעט תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות.  

היות וגם אני בעוונותי בין החוטאים בכך לעיתים, אני שואל את עצמי, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות מוצקים ונובעת באופן טבעי מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהתנשאות מיותרת (וקצת ילדותית) שעדיף להניח לה.
‏
אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. התנשאות אינה מידה נאה אבל נדמה לי שהתנשאות קלה מידי פעם, גם אם היא מיותרת, עוד לא הרגה אף אחד. לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהיא מוגזמת, שלא לומר פנאטית (אם כי פנאטיות, ובטח הערצה, מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שבמידה מסויימת העניין הזה הוא חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect - and sometimes even harmful to the rest of the body.  

ניקולאס טינברגן, תלמיד של הטכניקה, נאום קבלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, 1973

‍

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control). עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו - תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע - שוב ושוב, כחוצב להבות, אצלו ואצל התלמיד, בנפרד ובעת ובעונה אחת, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.  

תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, וטכניקת אלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק שאני מכיר. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים).

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע). חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה ואי אפשר לכפות אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.

The smaller, the more settle, the more powerful. If you can do less the real magic happens.

Marjorie Barlow 

כבר כתבתי פעם על זה שכשאני מבין משהו חדש בטכניקה אני מופתע לא פעם להיזכר אחר כך שבעצם כבר למדתי אותו מזמן מהמורים שלי. שנים התקשיתי למצוא לחידה הזאת הסבר. זה הסבר מעניין:  

A person hears only what they understand.

Johann Wolfgang von Goethe

אפשר להגיע רחוק עם אמונה שלמה (היא  מקלה על הדרך, ואני מעריך כלים שמקלים על הדרך). אבל אפשר להגיע רחוק מאוד רק עם אמונה קצת פחות שלמה. עם ספקות.

אפשר להגיע רחוק בשיטת  "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר." אבל כדי להגיע רחוק מאוד, צריך ללמוד גם להניח.

למיטב הבנתי, אי אפשר להגיע רחוק מאוד בלי ספקות ובלי ללמוד להניח.

כשהנחתי ידיים והנחיתי כיוונים עם אשר, רעי כאח לי, בבוקר שבערבו הוא נפטר, קיבלתי ממנו שיעור אחרון על להניח, על אומץ אמיתי ועל דברים שעדיין נשגבים מבינתי.

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה של תנועה.

אבל בראש ובראשונה, וזאת נקודה חשובה: תנועה פנימית.

היכולת ללמד את התלמיד לעורר ובהמשך לכוון בתוכו את התנועה הפנימית הזו – ליצור במערכת מצב דברים של flow – נראית לי (ברגע זה בזמן כמובן), אולי האתגר היפה ביותר של מורה לטכניקה, ה- holy grail.

כמה נקודות:

1. תהליך הלימוד של הפעלת וכיוון התנועה הפנימית הזו אורך זמן. אי אפשר להאיץ בו, והוא דורש מידה נאה של סבלנות, התמדה ונחישות. קשיים הם חלק אינטגרלי מהתהליך שכן רק מן הקשיים מתפתחים.

2. הבסיס לתהליך הזה הוא ליטוש ועידון העירנות התחושתית. אי אפשר לעורר ולכוון משהו אם לא מבחינים בו. בטכניקת אלכסנדר אנחנו מבחינים באמצעות תחושה. זו טכניקה תחושתית.

3. אי אפשר להפעיל ולכוון flow במערכת אם הגבולות שלה אינם ברורים. גבולות ברורים של המערכת הם תנאי שבלעדיו לא יכול להיות בה flow.

4. מעניין שלפחות בינתיים הדרך היעילה ביותר שמצאתי ללמוד וללמד את התנועה הפנימית הזאת היא בעיקר באמצעות הנחת הגב, מצב של (כמעט) חוסר תנועה חיצונית. אם כי, בסופו של יום, ל flow פנימי חייב להיות ביטוי חיצוני. רק צריך לקחת בחשבון שהביטוי החיצוני הוא בהכרח איטי היות שטכניקת אלכסנדר היא טכניקה של התרווחות, הפועלת ופועמת מן העומק החוצה, מעומק המרחב הפנימי אל עבר המרחב החיצוני. תהליך של התרווחות חייב להיות איטי אם מכוונים רחוק. אי אפשר להתרווח במהירות ואי אפשר להגיע רחוק במהירות.

5. נראה לי ש- flow יעיל במערכת הוא ה- holy grail של כל פרקטיקה שהאיכות שלה גבוהה.

6. אי אפשר ליצור flow בצורה ישירה. אפשר ליצור אותו רק בצורה בלתי ישירה, כבדרך אגב. הדרך שבה אנחנו יוצרים אותו בטכניקה היא באמצעות כיוונון המערכת מהעומק כלפי חוץ. כשהמערכת מכוונת מהעומק כלפי חוץ היא לאט לאט מתרווחת, כאילו מעצמה, ואז נוצר בה חלל, שבו נוצר - כאילו מעצמו - flow.

Flow is always there. You’re just in the way.

Naval Ravikant

מבין מגוון המפתחות להתפתחות של תלמיד בטכניקה החשוב ביותר הוא, סליחה על הקלישאה, ההתפתחות של המורה. אוי ואבוי לתלמידים שהמורה שלהם לא מתפתח. זו החובה הכי גדולה של מורה לתלמידים שלו.

היות שהאלגוריתמים זיהו מן הסתם את העניין רב השנים שלי בגב, אני נחשף כמעט מדי יום למיני קונצים ופטנטים שאמורים לפתור בעיות גב, לתקן את היציבה, להפוך במטה קסם כפיפות להזדקפות וכן הלאה. לפעמים זה מצחיק אותי, לפעמים זה מרגיז אותי, לפעמים זה ממש מחריד (מכשירים שמותחים גב מכווץ). בכל פעם זה מזכיר לי את ברויגל.

‍