יש זמן

ציוני דרך ומחשבות פשוטות, חולפות, לא מדוייקות, על שיטת אלכסנדר

שקע קטן ביקום (אחד שיודע)

31.5.2022

Screenshot from The Last Dance. Episode X. ESPN Films and Netflix

14 ביוני 1998. סולט לייק סיטי.‍

מייקל ג'ורדן מניח את הגב בתנוחה של יתרון מכני (a position of mechanical advantage) לפני משחק האליפות השישית והאחרונה שלו עם השיקגו בולס. הוא מותש, פגוע ומתוח. 

התנוחה מכוונת לטובתו בצורה אופטימלית את התמיכה של כוח הכבידה. היא מאפשרת לו ומעודדת אותו להניח.

הוא מניח לצוואר להיות חופשי - לראש להוביל לפנים ולמעלה - לגב להתארך ולהתרחב. 

מערכת היחסים הקריטית בין הצוואר הראש והגב משנה את הכיוון שלה מהתכווצות להתרווחות - עמוד השדרה שלו משנה את הכיוון מהתכווצות להתרווחות - התודעה שלו משנה את הכיוון מהתכווצות להתרווחות - המערכת השלמה, על כל מרכיביה, משנה בעדינות את הכיוון שלה מהתכווצות להתרווחות.  

הוא פורק מתח. מתייצב ונעשה קל יותר פיזית ותודעתית כאחד. נטען באנרגיה של חיות שזורמת בקלות ברחבי המערכת המתרווחת. עם הזמן והתעדנות התחושה והתודעה הולכים ומבחינים בזה.

הוא ב- sweet spot שלו.

נוצרים אצלו תנאים נוחים להתחברות - דרך התרוקנות - לעצמו ולעולם כמערכת אחת פיזית ותודעתית (Unus mundus). פעם חשבתי שיחידי סגולה נולדים עם החיבור היקר מפז הזה. עם הזמן אני מבין שיחידי הסגולה הם אלה שלא שכחו את זה ושאפשר ונהדר ללמוד להיזכר בזה. אין פשוט ויפה מזה. 

התנוחה הנוחה הזו היא ההכנה הטובה ביותר לפעולה מאומצת ולהתאוששות ממנה. הדרך היעילה ביותר לפרוק מתח. הדרך היעילה ביותר לרווח את הצוואר והגב, הנשימה, וכל מרכיבי ותפקודי המערכת. שער כניסה לעבודה פורצת הדרך עם הטכניקה.

הפשטות שלה מתעתעת אבל בעיני זו הטכנולוגיה שמבטאת באופן העשיר והמוחשי ביותר את מה שסטיב ג'ובס כינה: a dent in the universe. קשה לתפוס את מגוון ההסתבכויות והמצוקות שנובעות או לכל הפחות מושפעות מן הנטיה של המערכת האנושית להתכווץ עם הזמן אחורה ולמטה, פיזית ומנטלית, וקשה לתפוס את ההשפעה הפסיכופיזית העמוקה והמיטיבה של טכנולוגיה עדינה שמעוררת ומטמיעה מחדש במערכת כיוון ליבה נשכח של התרווחות והתפתחות לפנים ולמעלה. כמה היא תומכת וכמה רחוק אפשר לעוף איתה כשהופכים אותה להרגל.

Finding your Sweet Spot is critical because you'll start and finish every drill here. When you master Sweet Spot, you'll drill with ease and fluency; If you don't take time to master it, you'll struggle instead.

Terry Laughlin, "Total Immersion: The Revolutionary Way To Swim Better, Faster, and Easier"





שתפו

A technique about nothing

16.3.2022

אז כמו שכתבתי קודם, אם רוצים להתרווח כדאי להניח ולכוון.

וכשמתרווחים - נפגשים.

אבל תכל'ס, עם מה ועם מי נפגשים כשמניחים ומתרווחים?

נפגשים עם דברים שעולים וצפים ומתרווחים מהעומק. נפגשים עם עצמנו ועם מה ועם מי שמסביבנו, וגם הם טיפה מתרווחים איתנו. כי התרווחות מעודדת התרווחות (התרווחות זה עניין עדין אז לוקח זמן לשים לזה לב).

- נפגשים עם העולם בתוכנו: הצדדים שלא הכרנו מעודנו, או ליתר דיוק, שכחנו מהם, כי התכווצנו, והתכווצות מחלישה את העירנות התחושתית ואת הזכרון התחושתי (בגלל זה התרווחות טיפה מחזירה לילדות).

- נפגשים עם העולם מסביבנו: הצדדים שלא הכרנו מעודנו, או ליתר דיוק, שכחנו מהם. כי התכווצנו.


והם משתקפים זה בזה והם לא באמת נפרדים. ואנחנו משתקפים זה בזה ולא באמת נפרדים ויותר דומים משונים (זה מקסים אבל לפעמים גם מבהיל).

כשמניחים ומתרווחים עם כיוון וסבלנות פשוט הולכים ושמים לזה לב.  

כדי להבחין בזה עובדים בטכניקה עם עיניים פקוחות. שנראה במו עינינו.  

אלא אם עייפים ואז עוצמים עיניים ונחים. גם בגלל שעייפות זה סימן פשוט שכדאי לנוח (אחרת מסתבכים) וגם בגלל שדרכים נוקשות שלא מטפחים בהן סלחנות וספקנות כלפי הדרך עלולות להיות עריצות (ולא חסרות ראיות).

ואת מה פוגשים כשממשיכים להתרווח אל ומהעומק? עמוקה מכאן?

זה מרגיש טיפה מוזר, טיפה מעורר תמיהה, כי זה בקצה הזכרון והתחושה. במלוא יופיה וצלילותה ושובבותה, כמו הרוח השובב שמרקיד את עלי האילן בגן, פועמת לה בשקט ולא אוהבת שעושים מזה עניין - בקצה ההתרווחות - הריקות.

היא נותנת כוח וממלאה בחיות, מלמדת לאט לאט על ענווה וכנות, וגם בהדהודים הרחוקים שלה מקור שאין כמוהו לצמיחה והתפתחות.

אבל צריך לשים לב (כי עם כל הכבוד לריקות השאלה האמיתית מנקודת המבט של הטכניקה היא לא את מה פוגשים אלא איך פוגשים): היא יכולה להיות גם מסחררת ומבלבלת וקרירה. אז צריך ללמוד לעבוד איתה - בנחת, במתינות, באחריות - לבנות גב חופשי וחזק ורגליים טובות על קרקע המציאות. וחשוב להוסיף חום לתהליך, שלא תתקרר לי כמו שאמא היתה אומרת.

ובכל פעם שפוגשים אותה היא מפתיעה מחדש, כמו בפעם הראשונה. וכל פעם שבים ושוכחים אותה עד המפגש הבא, ממש כמו בפעם הראשונה. רק שמבעד לרעש ולערפל מסביבנו ובתוכנו היא נהיית טיפ טיפה בהירה יותר עם הזמן וגם אנחנו לעצמנו כשאנחנו משתקפים בה (התבהרות זה עניין עדין אז לוקח זמן לשים לזה לב).

ועם הזמן הולכים ומבינים שהיא לא סוף הדרך אלא ההתחלה כמובן והדברים שבים ומתמלאים בחיים ונעשים מעניינים ומפתיעים מכאן. או כמו ששייקה היה אומר כשהיינו נפרדים בדלת: עכשיו מתחיל השיעור.

אני צריך ללמוד להסביר דברים יותר בקיצור.

Emptiness in its absolute sense is not a concept reached by the analytical process of reasoning, but a fact of experience as much as the straightness of a bamboo and the redness of a flower.

Things are in and of Emptiness with all their Suchness; this Suchness is Emptiness itself. Suchness is Emptiness, and Emptiness is Suchness.

Daisetz Teitaro Suzuki, "Zen Buddhism and its influence on Japanese culture"





שתפו

ככה

30.12.2021

אחד הכיוונים היפים בעבודה עם הטכניקה זה לפחד קצת פחות לחלום. ככה מתחילים וככה מתפתחים.

חלומות באים מהעומק ויוצרים במערכת פעימה שאפשר להגיע איתה רחוק. צריך רק לתת לה מקום במרחב ובזמן - להתרווח.

כשאנחנו מתרווחים אנחנו פוגשים את החלומות שצפים מהעומק ויוצרים תנאים שמאפשרים לחלומות העמוקים שלנו להתממש. וככל שהחלומות האלה פשוטים יותר הפעימה שלהם קלה יותר ואפשר להגיע איתה רחוק יותר. פעימות פשוטות וקלות מהעומק יכולות להגיע רחוק אם נותנים להן מקום. אם מתרווחים. ככה אנחנו נותנים להן ולעצמנו הזדמנות.  

בשביל להתרווח צריך להניח.

זה לא אומר שאי אפשר לממש חלומות בלי להניח וזה בוודאי לא אומר שאפשר לממש חלומות בלי להתאמץ - זה לא יקרה בלי מאבק. זה רק אומר שזה עוזר אם גם קצת מניחים - אם רוצים לממש חלומות עמוקים.

כשאנחנו מניחים זה גם עוזר לנו לשים לב אם מה שאנחנו מממשים או מנסים לממש זה באמת החלומות העמוקים שלנו. זה גם עוזר לנו להבחין בין חלומות שכדאי לממש בעולם לבין חלומות שעדיף להניח להם.

כלומר, אפשר לומר שכשאנחנו מניחים אנחנו הלכה למעשה פוגשים בעדינות ומכוונים בסבלנות את החלומות העמוקים שלנו. אל המקום המתאים להם ולנו.

זה דורש אורך רוח (לא מכיר משהו שווה שלא) וזה יכול לבלבל (זה לא נורא להתבלבל כשאתה הולך בדרך שלך עם פרקטיקה שמניחה לתלמידים שלה). אבל פשוט מתחילים מלהניח קצת את הגב ולשים לב. ככה מתחילים וככה מתפתחים וככה - דרך הגב - בונים חלומות. קשה לממש חלומות בלי גב חזק וחופשי.

זה נכון לחלומות על קליפורניה למי שזה הכיוון שלו, לחלומות על חום ובטחון ומשמעות, ולפעמים גם לחלומות מפתיעים שלוקח זמן לפגוש ולתרגם למילים או למעשים. פשוט כי אף אחד לא חשב על זה קודם.

And this was really the way that my whole road experience began, and the things that were to come are too fantastic not to tell.

Jack Kerouac, "On the Road"





שתפו

Gravity, has taken better men than me

7.11.2021

כוח המשיכה הוא כוח חזק ושקט שפועל מתחת לסף המודעות שלנו וההשפעה שלו על המערכת לאורך זמן דרמטית (ככה זה עם כוחות שקטים מתחת לסף המודעות).

הוא יכול למשוך אותנו כלפי מטה ולאחור ועם הזמן זה בדרך כלל מה שהוא עושה. גם לטובים והמוכשרים ביותר (כפי שזה משתקף במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב).

אבל אם לומדים לעבוד איתו - אם מחדדים ומעדנים את התחושה והמחשבה ושבים ומכוונים אותן אל הערוצים ששכחנו שהן זרמו בהם במקור - הוא יכול לשוב ולחבר אותנו אל הקרקע. אל השורשים שלנו, ששכחנו. בלי למשוך אותנו כלפי מטה, בלי להפריע לצמיחה ולהתפתחות שלנו לפנים ולמעלה. להיפך, לתמוך בה. לבסס אותה. זה הייעוד שלו.

קשה מאוד לצמוח בלי בסיס, בלי יסודות. זה כמעט נס. וטכניקת אלכסנדר היא טכניקה של יסודות ולא טכניקה של ניסים (ניסים זה עניין שובה לב אבל זו לא תוכנית עבודה, בעוד שטרם פגשתי פרקטיקה שתוכנית העבודה שלה סדורה ומרחיקת ראות ולכת יותר מזו של הטכניקה. אם כי לוקח זמן לשים לזה לב).

כוח המשיכה לא נועד להיות האוייב שלנו אלא הבסיס הפסיכופיזי החיוני לצמיחה שלנו. אם רק טיפה מניחים ומכוונים ומעמיקים בנחת ובעדינות את סף המודעות פשוט נזכרים.

לוקח זמן ללמוד את זה וזה לא קל אבל זה בסך הכל עניין של תשומת לב, כיוון וזמן. וככל שמבינים את זה - זה נעשה קל יותר ואנחנו נעשים קלים יותר.

אני מבין שלתלמידים מתחילים של הטכניקה זה נשמע רחוק וערטילאי לעבוד ככה עם כוח המשיכה. אבל אין קרוב וקונקרטי מזה, וזה מה שעושים בצורה לא ישירה כשמניחים ומכוונים.  

What about gravity? Are we constantly fighting it? People ordinarily assume that gravity is bad, because it pulls us down. But if we take the systems approach seriously, then we have to assume that human beings are constructed to use gravity in order to be upright... gravity is not our enemy, even though improper and unnatural alignment can cause it to exacerbate collapsed structures. That's why proper alignment is so important; it allows gravity to help us retain our full volume and structure.

Galen Cranz (Professor Emerita of Architecture at the University of California at Berkeley. A teacher of the Alexander Technique), "The Chair: Rethinking Culture, Body, and Design"

(זה נחמד שקל ואור זו אותה מילה באנגלית)





שתפו

Mare incognitum

10.10.2021

לרעיונות פשוטים יש כוח ועומק (בתנאי שאינם פשטניים) ואפשר להגיע איתם רחוק. מעבר למה שניתן להעלות על הדעת.

טכניקת אלכסנדר מבוססת על רעיון פשוט מאוד:

להניח לצוואר - כדי להניח לראש להוביל לפנים ולמעלה - כדי להניח לגב להתארך ולהתרחב.

אבל רעיון, פשוט ככל שיהיה, אפילו מבריק, הוא תמיד בחזקת פוטנציאל. אי אפשר לקנות איתו במכולת של יצחק. איכות המימוש של הרעיון נובעת מאיכות תהליך העבודה איתו. מהאופן שבו מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל: implementation.

גם תהליך המימוש של הרעיון האלכסנדרוני הוא פשוט. העבודה עם הטכניקה מבוססת על שלושה נדבכים, שהשילוב ביניהם יעיל להפליא:  

- מפגש אחד עם אחד בין מורה לתלמיד.
- עבודה בנחת, בשיטתיות, בעקביות, לאורך זמן. כל עוד בוחרים להמשיך בתהליך.
- עבודה שהתלמיד עושה עם עצמו. עבודה שאפשר לעשות אותה בכל מקום, בכל זמן ובשילוב עם כל פעילות אחרת, ככל שחפצים ויכולים.

כתוצאה מהמיזוג בין הרעיון הפשוט ביסוד שלה והיעילות של תהליך העבודה איתה, נבנה כיוון ונוצרים התנאים המתאימים שמאפשרים להמשיך עם הטכניקה מעבר למקום שבו לא מעט פרקטיקות אחרות נגמרות בפועל. מעבר לאופק ומעבר למה שהדעת משגת.

אך כמו בכל עניין אחר, גם במלאכת הספנות גאונותו האמיתית של מגלן ניכרת בסבלנותו, בחישוב הזהיר לטווח ארוך, תמיד ובכל מחיר. חודש שלם הוא מתמיד בחיפוש היסודי שלו. הוא אינו ממהר, אינו דוחק להמשיך הלאה, גם אם נפשו בוודאי כבר משתוקקת לחזות סוף־סוף במוצא, לזכות ולהגיע סוף־סוף אל הים הדרומי. שוב ושוב, בכל פיצול דרך, הוא מחלק את הצי. בכל פעם ששתי ספינות חוקרות פיורד הפונה צפונה, שתי האחרות חוקרות בה בעת את הדרך הדרומית — כמו ידע האיש הבודד הזה כי נגזר עליו מרגע לידתו שהמזל לעולם לא יאיר לו פנים. בשום רגע אין הוא מותיר את הבחירה בין האפשרויות ליד המקרה, לעולם אינו מטיל מטבע. הוא מסייר בשיטתיות בכל הדרכים וחוקר אותן ביסודיות כדי למצוא את הדרך הנכונה האחת. את ניצחונו אין הוא חב אם כן רק לדמיון הגאוני שלו, אלא גם לתכונתו האפרורית והאופיינית ביותר: העקשנות ההרואית.
שטפן צוויג, "מגלן", תרגמה ליה נירגד






שתפו

יש משהו חדש באופק (להפוך את מה שנסתר לגלוי)

8.9.2021

בשיר 'מעליות' טדי נגוסה מתייחס יפה למספר נקודות שרלוונטיות להתפתחות דרך העבודה עם הטכניקה. אגע בשתיים מהן.  

1. להתפתחות יש צורה של גל. כדאי לשים אליו לב. ללמוד לזרום איתו. ללמוד ליהנות מהלמעלה. להיבהל קצת פחות מהלמטה. לפחד קצת פחות ליפול. להתבלבל. להניח את הגב. לשמור על חופש בצוואר. לכוון.

זה נשמע פשוט, אולי בנאלי, אבל זה בכלל לא קל ולוקח זמן ללמוד את זה. זה חוסך הרבה הסתבכויות.

2. כשמתחילים ללכת בדרך ישנה אשליה שככל שנתקדם ונתפתח הדברים יהפכו קלים יותר. זה לא בדיוק עובד ככה.

ככל שמתקדמים בדרך היא הופכת מעניינת יותר, באופן שלא יכולנו להעלות על הדעת בהתחלה. דברים שנראו קשים בתחילת הדרך, אפילו בלתי אפשריים, הולכים ונעשים לאט לאט קלים יותר. אבל קשיים חדשים עולים באופק. קשים יותר מן הקשיים הקודמים, כאלה שלא יכולנו להעלות על הדעת בתחילת הדרך. זו דרכה של התפתחות.

מה שיפה בטכניקה זה שככל שמתפתחים איתה הגב הולך ומתרווח ונעשה חופשי יותר וחזק יותר, וכך קל יותר להתמודד עם הקשיים החדשים, הקשים יותר. בעבודה עם הטכניקה אנחנו כל הזמן - גם בנפילות - מתרווחים ובונים את הגב. זה הכיוון שלנו בעבודה איתה.

זה כיוון מיוחד כי בלא מעט פרקטיקות אחרות, כתוצאה מהמאמץ שכרוך בהתפתחות ובהתמודדות עם הקשיים בדרך, הגב הולך ומתכווץ ונחלש לאורך הזמן ואי אפשר לא לשלם על זה מחיר, מנטלי ופיזי כאחד.

זה לא אומר בשום פנים שכדי לרווח ולבנות את הגב צריך לזנוח פרקטיקות אחרות לטובת עבודה עם הטכניקה. טכניקת אלכסנדר היא בהגדרתה טכניקה של הוספה ולא של החלפה. הטכניקה מיועדת לתמוך בתלמיד בעבודה שלו עם פרקטיקות אחרות והיא מעשירה את איכות העבודה שלו איתן. דווקא במפגש ובחיכוך עם פרקטיקות אחרות הטכניקה מממשת את עצמה בצורה הכי יפה. שם היא פורחת. מן הטעם הפשוט שטכניקת אלכסנדר היא בראש ובראשונה טכניקה של מפגש.

This process of directing energy out of familiar into new and unfamiliar paths, as a means of changing the manner of reacting to stimuli, implies of necessity an ever-increasing ability on the part of both teacher and pupil to “pass from the known to the unknown”; It is therefore a process which is true to the principle involved in all human growth and development.

F.M. Alexander, "The Use of the Self"

(תודה לעופר)





שתפו

לתת כוח

1.8.2021

כשאני עוצר לפעמים לחשוב מה משותף למורים שהכשירו אותי, אני חושב על עדינות וקלות עבודתם ועל זה שחשתי שהעבודה איתם נותנת, בלי לעשות מזה יותר מידי עניין, איזה כוח היולי שקשה להסביר במילים אבל טיפ טיפה מזכיר לגימה של מים חיים.

הכל טוב ויפה (והיום אני מבין יותר איזו דרך המורה צריך לעבור אל היכולת הזאת), אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שעם הזמן, כמעט בלי לשים לב, התלמיד לומד ללגום מן המים האלה בעצמו.

(תודה לטל)





שתפו

ארסמוס מרוטרדם כותב (עם צוואר חופשי)

15.7.2021

Hans Holbein the Younger - Portrait of Erasmus
בין עבודותיו של ארסמוס יש שמצטיינות יותר בלמדנות מאשר 'שבחי הסכלות', אחדות משתוות לה או אף עולות עליה בהשפעתן בזמנו, אבל מכולן רק היא זכתה לחיי נצח. כי רק כאשר התלווה הומור למחשבתו היא נהייתה עמוקה באמת.
יוהאן הויזינחה




שתפו

מחשבות האני מצטמקות אף הן

27.9.2020

את לא רות בונדי? "כן, הייתי פעם"
היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שערו הלבן לא הידלדל.
ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי. אוכל דייסת סולת בוקר, צהריים וערב כמו תינוק, רוחצים אותו למרבה הבושה בחורים צעירים, מדברים איתו בלשון פיפי וקקי וטוסיק, כמו עם פעוט. האחות זורה, כוהנת השלפוחית, מצווה בשעה חמש אחר הצהריים: "עשה פיפי, עכשיו! או ש..." ואיום הקתטר בידה. השלפוחית, ששירתה את האני בנאמנות לאורך שנים, ממש נעלבת: היא לא פועלת לפי פקודה, זו לא השעה שלה. רק נעלם האיום — היא מתרוקנת בחדווה.
מחשבות האני מצטמקות אף הן, נעות בין קימה, רחצה, אוכל, ישיבה בכיסא גלגלים. הוא אף מתחנף לאחיות ולמטפלים, רק לא לעורר כעס, לקבל הכל בהכנעה, אף על פי שמעירים אותו בשתיים בלילה מתוך שינה עמוקה לקראת קימה בתשע בבוקר. יש משטר. אסור לשכב במיטה בין תשע עד הצהריים, אסור לקום משולחן האוכל לפני קבלת התרופות. אין מי שידחוף את כיסא הגלגלים לאורך הפרוזדורים, אלא אם יש נפש קרובה צמודה. קדימה, לחזק את שרירי הזרועות ולחכות בסבלנות, עד שמישהו יתפנה להשכבה.
תזמורת חיילים באה לנגן לקשישים, תלמידי ישיבה מחלקים להם פרחים לכבוד שבת ורוקדים כדי לשמח את לבם. תלמידות בית ספר לאחיות סוציאליות ממטירות מאות שאלות, מבקשות לדעת: האם אתה מאושר? והאני מתקומם: איזו מין שאלה זאת? רק אמריקאים מאמינים באושר כמצב קבע. בגיל תשעים העייפות מובנת. אתה זוכר את מספר הזהות שלך? כל הכבוד. האני בלתי נראה, מדברים על מצבו עם המלווה מעל ראשו. מה הוא כבר יכול לדעת על עצמו? האני יודע את מקומו...
לפעמים שואלים את הקשישה בכיסא הגלגלים: את לא רות בונדי? והיא עונה: "כן, הייתי פעם". רק בלי רחמנות עצמית, רק לא להרים ידיים, הטיפה לעצמה לאורך שנים. לך, דבר עם אני מצ'וקמק, בגודל צימוק. אך רק תשרה אותו במעט יין אדום, יקבל צורה, אולי יחזור אליו שמץ של ביטחון עצמי, שברירי, רגעי, חולף. "את צריכה עזרה, סבתא?" "כן", ואני שונאת את זה. להיות עוד אי פעם עצמאית, לחיות בפרטיות הדירה שלי. לכתוב, אפילו שטויות על אני מצומק.
חזרתי הביתה. נושמת בקושי.
רות בונדי

לקריאה באתר "הארץ"





שתפו

בארי בפרופיל (רק כשאתה מסתכל בצלליות, אתה מגלה שהם בעצם פסלים)

25.9.2020

יש איזה עניין מרתק עם הנטיה שלנו להתכווץ לאורך זמן והקשר בינה למערכת היחסים בין הצוואר הראש והגב. היא לנגד עינינו, ברורה כשמש (בהיבט הפיזי שלה), אבל קשה מאוד לראות אותה כל עוד לא משנים את הכיוון הפנימי מהתכווצות להתרווחות.

התמונה הזאת היתה על הקיר בסלון הקטן בבית הספר התל אביבי להכשרת מורים לטכניקת אלכסנדר של שייקה ולינדה. אין ספור פעמים חלפתי על פניה בלי לשים לב.

People who live by the sea no longer hear the waves.

Viktor Borisovich Shklovsky 

בארי בפרופיל - הוא פוסטר מיוחד שהודפס לכבוד חג ה-40 לבארי בדפוס בארי. בפוסטר מופיעים כל אנשי בארי בשנת 1986 (לפחות כל אלה שהסכימו להצטלם).




שתפו

מהנעשה בעירנו

1.9.2020

אחרי 12 שנים בהן לימדתי את הטכניקה בהרצליה חזרתי הביתה לתל אביב.

למדתי כל כך הרבה מהתלמידים שלי בשנים האלה אבל בראש ובראשונה למדתי את הכוח המפליא של עבודה סבלנית ונחושה לאורך זמן עם רעיון פשוט ויעיל של חופש.

אמא היתה מספרת איך שלחו אותן מאוניית המעפילים אחרי המלחמה ישר לקיבוץ ואיך שעוד באותו לילה היא ושתי חברות תפסו טרמפ על איזה טנדר לתל אביב וסיימו עם הנדודים. היא לא אהבה שאומרים לה מה לעשות.  

ויהי היום ואני מהלך לתומי/ ואוהב את העיר תל-אביב, זה מומי
נתן אלתרמן





שתפו

שרשרת ההדבקה

15.8.2020

בבר המצווה של בן של חברים. לוגם שאבלי צונן וטעים בחצר הנעימה וקצת מתבונן. בחבר, באביו, בבנו.

עד כמה הנטיה שלנו להתכווצות מדבקת. איך היא עוברת חרישית בכל משפחה מדור אל דור. מספרת סיפור ישן. איזו אחיזה יש לה. עד כמה היא נראית ובלתי נראית. איזה אתגר כביר זה להניח לה מעט.

אחת הטעויות של תלמידים של הטכניקה, בעיקר תלמידים מתחילים אבל לא רק, היא שהם לא נותנים לעצמם את מלוא הקרדיט שמגיע להם על ההתמודדות האמיצה עם האתגר הכביר הזה. ולא תמיד שמים מייד לב עד כמה האתגרים והקשיים בדרך ההתפתחות עם הטכניקה, אולי הכי עדינה שפותחה אי פעם, בונים גב ומחשלים.  





שתפו

זה שאינך רואה

31.7.2020

ככל שאני מכיר ומבין, אני מעז לומר שהשינוי העמוק, הרחב והמיטיב ביותר שאדם יכול לחולל בעצמו הוא השינוי העדין לאורך זמן של הכיוון הפנימי שלו מהתכווצות להתרווחות.  

עוד לא פגשתי תהליך שינוי אנושי עדין ומשמעותי יותר (וככל שהוא עדין יותר הוא משמעותי יותר).

לימוד האופן שבו אדם יכול לחולל את השינוי הזה בעצמו הוא האתגר המרתק והמפליא ביותר שפגשתי בחיי.  

אגב זה כל כך מעניין לראות עד כמה הרעיון הפשוט הזה לא פשוט לתפיסה. כמה ענווה צריך בשביל זה. זה כנראה הסיפור של רעיונות פשוטים. אולי זה גם בגלל שהטכניקה מציעה לבני אדם פתרון יקר מפז לבעיה שלרוב הם בכלל לא מודעים אליה ולא עולה בדעתם שהיא נוגעת להם ועד כמה היא נוגעת להם.

כמו שטייסי קרב יודעים, זה שאינך רואה - הוא שיפילך.

It is the task of the teacher of the Alexander Technique to teach the pupil to substitute an expanding for a contracting flow of impulses, particularly along the spine. The positions of the various parts of the body and the ordinary muscular activity are of secondary importance. To put it crudely we teach people to expand instead of contract the positions in which they hold themselves. Their actual muscular movements matter less than the little impulses - what Alexander called "directions" - that go on inside. These impulses are going on at all times within the positions adopted and during muscular movement.

Patrick Macdonald, "The Alexander Technique AS I SEE IT"






שתפו

A tremendous favour

29.7.2020

My experience and probably the same experience as almost all spine surgeons who have taken care of patients with low back pain is that the overwhelming majority of patients don't have an anatomical pathological condition; they have a disuse, misuse problem. Once General Practitioners have ruled out the patient has a significant pathology, they can do that patient a tremendous favor by sending them to an Alexander Teacher. This is a modality that has tremendous efficiency, is non-invasive, now has evidence based medicine supporting it and has high efficacy. So I'm hoping that more and more individuals who fulfill the criterion (identified in the interview) seek out the Alexander Technique, because I believe that they will truly benefit and be satisfied with the outcome.

Dr. Jack Stern, New York spine surgeon specializing in spine neurosurgery, Yale University School of Medicine, senior partner at Brain and Spine Surgeons of New York

כאשר שוקלים ניתוח גב כדאי להאזין לריאיון של רוברט ריקובר, מורה לטכניקת אלכסנדר, עם ד"ר ג'ק שטרן, נוירוכירורג אמריקאי המתמחה בניתוחי עמוד שידרה: https://www.buzzsprout.com/382/15764

 





שתפו

For the rest of us

27.6.2020

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל לא מעט תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות.  

היות וגם אני בעוונותי בין החוטאים בכך לעיתים, אני שואל את עצמי, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות עמוקים ונובעת באופן טבעי מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהתנשאות מיותרת (וקצת ילדותית) שעדיף להניח לה.

אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. התנשאות אינה מידה נאה ואין בה תועלת אבל נדמה לי שהתנשאות קלה מידי פעם, גם אם היא מיותרת, עוד לא הרגה אף אחד. לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהיא מוגזמת, שלא לומר פנאטית (אם כי פנאטיות והערצה מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שבמידה מסויימת העניין הזה הוא חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect - and sometimes even harmful to the rest of the body.  

Nikolaas Tinbergen, The Nobel Prize in Physiology or Medicine 1973 acceptance speech






שתפו

לב העבודה

24.6.2020

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control). עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, לחבר אותה לשלם, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו - תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע - שוב ושוב, כחוצב להבות, קודם כל אצלו, וממנו אל התלמיד, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.  





שתפו

כמה זמן

18.6.2020

תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, וטכניקת אלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק שאני מכיר. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים).

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע). חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה ואי אפשר לכפות אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.

 





שתפו

Master class

10.6.2020

The smaller, the more settle, the more powerful. If you can do less the real magic happens.

Marjorie Barlow 





שתפו

A little bit slower than the others

9.6.2020

כבר כתבתי פעם על זה שכשאני מבין משהו חדש בטכניקה אני מופתע לא פעם להיזכר אחר כך שבעצם כבר למדתי אותו מזמן מהמורים שלי. שנים התקשיתי למצוא לחידה הזאת הסבר. זה הסבר יפה (שנכון גם לאופן שבו אנחנו רואים דברים):  

A person hears only what they understand.

Johann Wolfgang von Goethe

 





שתפו

אפשר להגיע רחוק יותר

8.6.2020

אפשר להגיע רחוק מאוד עם אמונה שלמה (היא  מקלה על הדרך, ואני מעריך כלים שמקלים על הדרך). אבל אפשר להגיע רחוק יותר עם אמונה קצת פחות שלמה. עם ספקות.

אפשר להגיע רחוק מאוד בשיטת  "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר." אבל אפשר להגיע רחוק יותר אם לומדים גם להניח.

זה מפתיע כמה רחוק אנשים מגיעים ככה.





שתפו