לבד בברלין

מוכרחים להיות שמח?

או שההכרח הזה הוא בעצם החזקה מיותרת, ויותר קל, כדאי, להניח לו, ופשוט להיות?

גם עצוב. מה רע בלהיות עצוב?

(בייחוד אם לוקחים בחשבון את מה ששב"ק ס' אמרו פעם: "העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה").