אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,

לא נגיע לארץ חדשה.

(תזכורת: לעבוד עם עצמי, לא להתרכז בעצמי).

אנחנו הרי מורכבים מניגודים. זה הטבע שלנו.

הניגודים האלה יכולים להתנגש זה בזה, להכאיב לנו, לסבך אותנו, לשתק אותנו, אפילו להביא אותנו לקריסה. אבל הם יכולים גם להעשיר אותנו, להניע אותנו קדימה.

אני שם לב איך מורים ותיקים לטכניקה עובדים עם הניגודים האלה. איך? כרגיל, בפשטות, בעדינות, בצורה בלתי ישירה. ככל שאנחנו מתכווצים הניגודים הפנימיים מתנגשים זה בזה יותר ויותר. ככל שאנחנו מתרווחים יש להם יותר ויותר מרחב בתוכנו. במקום להתנגש, הם משלימים זה עם זה וזה את זה. מתפייסים, מתאחדים. אנחנו פורחים.

חצר מקדש בתאילנד. תמונה מאלבום ישן.

בבוקר, במקלחת.

שילה: אבא, למה אתה מצחצח שיניים כל כך מהר?

מהי מהות הכוח האלכסנדרוני?

נשאיר כרגע בצריך עיון.

איזו מלאכת מחשבת הוא האדם! מה אציל הוא בתבונתו! מה עצום עד אין־קץ בכשרונו! בתארו ותנועותיו – מה חטוב ונפלא! במעשיו – מה ידמה למלאכי עליון! בחכמתו – מה ישווה לאלוהים! זיוו של עולם! תפארת הברואים!

ויליאם שייקספיר, "המלט", תרגם אברהם שלונסקי

אני זוכר שפעם עוד חשבתי, בסתר ליבי, שאם רק אמשיך לצעוד בדרך האלכסנדרונית בהתמדה ובסבלנות אהפוך יום אחד באמצעות הטכניקה לסוג של סופרמן, Übermensch.

כמו שהיו אומרים ברובאית: איזה סופרמן ואיזה נעליים.

לאכזבתי, נדמה לי שעם הזמן אני רק הופך (לאט לאט) להיות עדין יותר ורגיש יותר. ממש לא סופרמן.

אבל, האם ניתן לומר שתהליך של התעדנות הוא גם סוג של תהליך התחזקות? פשוט לא מן הסוג (הילדותי משהו) שציפיתי לו?

בכל מקרה, בטכניקת אלכסנדר הרי מניחים לאט לאט לכל מיני עניינים, פיזיים ומנטליים, וכנראה שכחלק מהתהליך מניחים גם לכל מיני אשליות מיותרות שיש לנו בנוגע לחיים ובנוגע לעצמנו.

אשליות זה דבר שדי קשה אבל גם די משתלם להניח לו.

הייתי חולה וחלש השבוע. מזל שהילדים ניערו אותי מהמיטה בבוקר. חלפה מחשבה לבטל את השיעורים שלי, אז הנחתי את הגב, הנחיתי כיוונים חלשים ונזכרתי (כשמניחים את הגב נזכרים בדברים): לא צריך להיות "חזק" בשביל ללמד את הטכניקה. אפשר וכדאי ללמד אותה גם, ואולי בעיקר, כשאני חלש. העבודה המשותפת עם הטכניקה בונה ומחזקת את התלמיד ואותי. לפעמים אלה השעורים הכי טובים.

שיעור שמיני עם תלמיד חדש. חצינו את המפתן. אפשר לצאת לדרך.

כאשר אני חש במצוקה אני נוטה לנסות "להחליף" את תחושת המצוקה בהנחיית כיוונים.

למשל, כאשר אני כועס, אני מנסה, במקום לכעוס, להנחות כיוונים. אבל זה פשוט לא עובד. לא רק שאני לא מצליח לכוון באופן הזה אלא שלתחושת הכעס מתווספת גם תחושת תיסכול בגלל הקושי שלי לכוון, דווקא במצבים ובזמנים שבהם אני זקוק לכיוונים בכל מאודי. אני אומר לעצמי: מה הטעם בטכניקה אם אני מצליח להשתמש בה "בתנאי המעבדה" של השיעור אבל נכשל בהפעלה שלה "בחיים האמיתיים" ובייחוד במצבים שבהם אני זקוק לה ביותר?

אור האיר פעם את תשומת ליבי לנקודה הבאה: הכיוונים לא צריכים וגם לא יכולים לבוא במקום שום דבר, לא להחליף שום דבר, לא לתת ציונים לשום דבר ולא להתנגש בשום דבר. הכיוונים פשוט מתווספים לחיים, כפי שהם באותו רגע.

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון. אפשר לומר שהכיוונים הם מעין תבלין שמוסיפים לתבשיל. כאשר טועמים את התבשיל ומבחינים שהוא תפל, אין צורך לשפוך אותו. במקום זאת, אפשר להתחיל להוסיף בעדינות את התבלין. בתחילה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהוספת התבלין אינה משפרת את טעמו של התבשיל, היות שזהו תבלין עדין מאוד (הכי עדין שאני מכיר) אלא שאט אט התבלין עושה את שלו ומשפר את טעמו של התבשיל בצורה מופלאה (כמו בכל אספקט אחר של הטכניקה, כדאי להוסיף אותו לאט, בנחת, בזהירות ובלי להגזים).

נקודה לתשומת לב: לא צריך לצפות לשינוי מיידי ודרמטי. אני יודע שלוקח זמן להכין תבשיל טעים, פרק זמן שלא ניתן להאיץ אותו בכוח, ולכן, אני מזכיר לעצמי שיש לי זמן. אני הרי לא קוסם, רק טבח.

בעצם, זה יותר מעיקרון. כאן ועכשיו, זה המקום אליו הטכניקה לוקחת את התלמיד ואת המורה, כמעט בלית ברירה. היא פשוט לא יכולה להתקיים במקום אחר מלבד כאן ועכשיו.

מבחינת המורה, הטכניקה מתפרקת לרסיסים כשהוא לא נוכח במקום הזה, ובמקום הזה בלבד. מבחינת התלמיד, גם תלמיד ששכח את המקום הזה, פוגש אותו מחדש באמצעותה.

דברים טובים ומעניינים מתרחשים כשמתחילים קצת להניח (וכדאי גם לכוון, בעדינות).

אני שייך לטיפוס האדם שאינו מסוגל להבין משהו היטב אלא אם כן העלה אותו תחילה על הכתב.

הרוקי מורקמי, "יער נורווגי", תרגם דורון כהן

(תודה לאור)