מאולם הקונצרטים

אמש, לפני שיוג'ה ואנג עלתה לנגן, הקריא אשכול נבו את הדברים האלה מתוך "ארבעה בתים וגעגוע" (שחווים כל כך יפה דרך הטכניקה):

מה זה מוסיקה פנימית?

אה הה!

מעניין שאתה שואל, כי בדיוק פיתחתי תיאוריה בעניין (כשלא מדברים כל היום יש המון זמן לפתח תיאוריות).

זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גם על סוג המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה טוב עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מוטרפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו דבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שממולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט. וגם אחר כך, זוגות לא נשארים ביחד בגלל שיש להם שיחות מעניינות, או בגלל שהיא שונה מספיק מאמא שלו והוא דומה מספיק לאבא שלה, אלא בגלל שהמוסיקה הפנימית שלהם משתלבת לאורך זמן, ואם היא לא משתלבת, אם היא דומה מדי או שונה מדי או רועשת מדי, לא יעזור בית דין. ולא טיפול זוגי, באיזשהו שלב זה יצרום, או לה או לו.

‍

ואז יוג'ה ואנג ניגנה ודמעה קטנה הפתיעה (ושימחה) אותי.