תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, וטכניקת אלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק שאני מכיר. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים).

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע). חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה ואי אפשר לכפות אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.

The smaller, the more settle, the more powerful. If you can do less the real magic happens.

Marjorie Barlow 

כבר כתבתי פעם על זה שכשאני מבין משהו חדש בטכניקה אני מופתע לא פעם להיזכר אחר כך שבעצם כבר למדתי אותו מזמן מהמורים שלי. שנים התקשיתי למצוא לחידה הזאת הסבר. זה הסבר יפה (שנכון גם לאופן שבו אנחנו רואים דברים):  

A person hears only what they understand.

Johann Wolfgang von Goethe

אפשר להגיע רחוק מאוד עם אמונה שלמה (היא  מקלה על הדרך, ואני מעריך כלים שמקלים על הדרך). אבל אפשר להגיע רחוק יותר עם אמונה קצת פחות שלמה. עם ספקות.

אפשר להגיע רחוק מאוד בשיטת  "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר." אבל אפשר להגיע רחוק יותר אם לומדים גם להניח.

זה מפתיע כמה רחוק אנשים מגיעים ככה.

כשהנחתי ידיים והנחיתי כיוונים עם אשר, רעי כאח לי, בבוקר שבערבו הוא נפטר, קיבלתי ממנו שיעור אחרון על להניח, על אומץ אמיתי ועל דברים שעדיין נשגבים מבינתי.

‍

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה של תנועה.

אבל בראש ובראשונה, וזאת נקודה חשובה: תנועה פנימית.

היכולת ללמד את התלמיד לעורר ובהמשך לכוון בתוכו את התנועה הפנימית הזו – ליצור במערכת מצב דברים של flow – נראית לי (ברגע זה בזמן כמובן), אולי האתגר היפה ביותר של מורה לטכניקה, ה- holy grail.

כמה נקודות:

1. תהליך הלימוד של הפעלת וכיוון התנועה הפנימית הזו אורך זמן. אי אפשר להאיץ בו, והוא דורש מידה נאה של סבלנות, התמדה ונחישות. קשיים הם חלק אינטגרלי מהתהליך שכן רק מן הקשיים מתפתחים.

2. הבסיס לתהליך הזה הוא ליטוש ועידון העירנות התחושתית. אי אפשר לעורר ולכוון משהו אם לא מבחינים בו. בטכניקת אלכסנדר אנחנו מבחינים באמצעות תחושה. זו טכניקה תחושתית.

3. אי אפשר להפעיל ולכוון flow במערכת אם הגבולות שלה אינם ברורים. גבולות ברורים של המערכת הם תנאי שבלעדיו לא יכול להיות בה flow.

4. מעניין שלפחות בינתיים הדרך היעילה ביותר שמצאתי ללמוד וללמד את התנועה הפנימית הזאת היא בעיקר באמצעות הנחת הגב, מצב של (כמעט) חוסר תנועה חיצונית. אם כי, בסופו של יום, ל flow פנימי חייב להיות ביטוי חיצוני. רק צריך לקחת בחשבון שהביטוי החיצוני הוא בהכרח איטי היות שטכניקת אלכסנדר היא טכניקה של התרווחות, הפועלת ופועמת מן העומק החוצה, מעומק המרחב הפנימי אל עבר המרחב החיצוני. תהליך של התרווחות חייב להיות איטי אם מכוונים רחוק. אי אפשר להתרווח במהירות ואי אפשר להגיע רחוק במהירות.

5. נראה לי ש- flow יעיל במערכת הוא ה- holy grail של כל פרקטיקה שהאיכות שלה גבוהה.

6. אי אפשר ליצור flow בצורה ישירה. אפשר ליצור אותו רק בצורה בלתי ישירה, כבדרך אגב. הדרך שבה אנחנו יוצרים אותו בטכניקה היא באמצעות כיוונון המערכת מהעומק כלפי חוץ. כשהמערכת מכוונת מהעומק כלפי חוץ היא לאט לאט מתרווחת, כאילו מעצמה, ואז נוצר בה חלל, שבו נוצר - כאילו מעצמו - flow.

Flow is always there. You’re just in the way.

Naval Ravikant

מבין מגוון המפתחות להתפתחות של תלמיד בטכניקה החשוב ביותר הוא, סליחה על הקלישאה, ההתפתחות של המורה. אוי ואבוי לתלמידים שהמורה שלהם לא מתפתח. זו החובה הכי גדולה של מורה לתלמידים שלו.

היות שהאלגוריתמים זיהו מן הסתם את העניין רב השנים שלי בגב, אני נחשף כמעט מדי יום למיני קונצים ופטנטים שאמורים לפתור בעיות גב, לתקן את היציבה, להפוך במטה קסם כפיפות להזדקפות וכן הלאה. לפעמים זה מצחיק אותי, לפעמים זה מרגיז אותי, לפעמים זה ממש מחריד (מכשירים שמותחים גב מכווץ). בכל פעם זה מזכיר לי את ברויגל.

‍

יש איזה סיפור ישן שאני אוהב על פ.מ. אלכנסדר. הוא נשאל פעם על ידי תלמיד מה יקרה לגנב שילמד את טכניקת אלכסנדר. לפי הסיפור, נכון יותר או פחות, אלכסנדר ענה שהוא יהפוך לגנב שיודע את טכניקת אלכסנדר (אני צריך למצוא את המקור בהזדמנות).

ככל שהיומרות של פרקטיקה מרחיקות לכת יותר עדיף שהיא תהיה יומרנית פחות.

בכל אופן, ישנן, ככל שהבנתי הצנועה משגת, פרקטיקות שחותרות לטוהר של הנפש והתודעה. טכניקת אלכסנדר אינה אחת מהן. באופן אישי, מניסיון חיים מסויים, אני מעדיף לזוז מעט הצידה כשמציעים לי פרקטיקות שהכוונה שלהן היא טיהור (גם כאשר תהליכי טיהור הנפש הם עדינים כיוון שהמפתח בעיני הוא הכוונה). במקומות שפרקטיקות מטהרות את התלמידים שלהן ואנשים מתיימרים או מנסים להיות טהורים, אני מוצא שדברים לרוב אינם כפי שהם נראים.

ההעדפה האישית שלי, וזה לגמרי עניין של טעם אישי, היא לפרקטיקה שמתייחסת במידה נדיבה של סלחנות אל מלוא קשת הרגשות והמחשבות האנושיות, לרבות אלה שאינן "טהורות", שנמנעת מחלוקות בינאריות, ושבאופן כללי לא ממשטרת בני אדם ואת תהליך ההתפתחות שלהם, ולא מתייחסת אל נפש האדם, כה עדינה, על שלל חולשותיה ופגמיה, כאל יעד מבוצר שצריך לטהר באימון גדודי בצאלים.

גם פסאדות של טוהר - מגלימות לבנות ועד למורים כריזמטים צחים כשלג - מעוררות בי אי נוחות. באופן אישי, אני מעדיף את הטוהר של שלג ניו יורקי.

ככל שחולף הזמן ואני לומד את הטכניקה לעומק אני מעריך אותה יותר. אני חושב, אם להתנסח בחוסר זהירות, שהיא גאונית (ואני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במונח הזה).

אבל אני עדיין מתבונן בה במבט ביקורתי, במידה נדיבה של ספקנות. נכון, ייתכן שזה מאט את קצב ההתפתחות, וגורם לחוסר יציבות מסויים בתהליך, אבל - עם כל חסרונותיו - המבט הספקן כלפי התהליך (לרבות המורה כמובן) הוא כלי ההתפתחות הכי יעיל שאני מכיר (בכל תהליך, ועל אחת כמה בטכניקה שמפנה תשומת לב לנטיה האנושית לאוטומטיות ולמחיר של הנטיה הזו).

מורה רב ניסיון אמר לי פעם יפה: "אני אוהב מאוד את הטכניקה ואמשיך ללמוד אותה כל עוד זה הדבר שהכי יעניין אותי."

זאת הגדרה לא רעה להתמסרות לתהליך בעיני. במחשבה שניה, יכול להיות אפילו שזו האיכות הגבוהה ביותר של התמסרות.

The greater the doubt, the greater the awakening; the smaller the doubt, the smaller the awakening. No doubt, no awakening.

Garma C. C. Chang, "The Practice of Zen"

(תודה לארז)

חידוד הרגישות - לב העבודה עם הטכניקה - הוא תמיד המפתח לתנועה יעילה כי זה לא יעיל לכוון בלי רגישות ותנועה לא מכוונת פשוט אינה יעילה.

מה שכן, צריך לקחת בחשבון שהתפתחות שמבוססת על חידוד הרגישות, בהכרח, בהגדרה ובכוונה, כרוכה במידה של חוסר יציבות. זו מידה טובה ורצויה של חוסר יציבות, אין תנועה ושינוי בלעדיה, אבל חשוב לנהל אותה בזהירות, בנחת ובאחריות.

נחת זה קצב עבודה הכרחי למי שמכוון את ההתפתחות שלו אל הטווחים הארוכים והעמוקים. אני לא רואה איך ניתן להגיע לטווחים האלה בלעדיה.

There is nothing so stable as change.

Bob Dylan

‍

נראה לי שצריך להבהיר נקודה בפוסט הקודם.

טכניקת אלכסנדר היא לא כלי נגד הזדקנות. הזדקנות זה דבר טבעי. אין בזה רע. זה פשוט לא יעיל להתנגד לה (אבל אנושי כמובן).

מה שאפשר לעשות, וזה מה שהטכניקה אמורה ויכולה לעשות אם עובדים איתה באיכות המתאימה, זה להשהות, לעדן, ולרווח את התהליך הטבעי הזה. למלא אותו בחיים, במודעות, אולי אפילו - מתנצל אם אני מפריז - במשמעות.

העבודה האלכסנדרונית בהקשר הזה היא היצירה הכי טהורה שעולה לי בראש כשאני חושב על אסתטיקה.

מערכות מכווצות מתפקדות פחות טוב ממערכות מרווחות.

כתוצאה מהלחצים הפועלים עלינו, המתח שכולנו נתונים בו, השימוש הלקוי שאנו עושים בעצמנו (וגורמים נוספים, עמוקים, שלא אגע בהם כרגע) - לבני אדם יש נטיה להתכווץ ככל שהם מתבגרים. ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו גם נטיה – בטווח הארוך – לתפקד פחות טוב. אפשר לומר, שלפחות מבעד לפריזמה האלכסנדרונית, הנטיה האנושית להתכווץ ככל שמתבגרים, והקשר בין הנטיה הזו לבין ירידה בתפקוד, היא אחד המאפיינים המרכזיים שלנו. או במילים אחרות, יש אצל בני אדם קשר חזק בין התכווצות ובין הזדקנות.

נראה שאין אלמנט אחד במערכת האנושית – מנטלית ופיזית כאחד – שאינו מושפע עם הזמן, במידה זו או אחרת, מן ההתכווצות הזו. בין אם אלו חוליות עמוד השדרה, המפרקים או כלי הדם, ובין אם אלו הראיה, המחשבה, הזכרון וכן הלאה. מערכת מכווצת מאבדת אט אט מחופש וקלות התנועה הן של הגוף, הן של הרגש, והן של המחשבה.

מרתק להתבונן בעצמנו ובאחרים, ולראות עד כמה אנחנו שבויים בתהליך ההתכווצות הזה. עד כמה אנחנו עיוורים בנוגע אליו, על אף שהוא משתקף בצורה כה ברורה מול עינינו בעת שאנחנו מתבוננים במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב (שהיא בו-זמנית, לפי אלכסנדר, הסימפטום והסיבה המרכזית להתכווצות הזו).

אלכסנדר זיהה את הקשר הפשוט הזה בין לחץ ומתח, התכווצות ותפקוד, ומערכת היחסים הפסיכופיזית העמוקה בין הראש, הצוואר והגב. ראשית בעצמו ובהמשך באחרים. בהיותו אדם פרקטי, הוא יצר סדר פעולות (sequence) מחשבתי פשוט וקונקרטי שהתוצאה של ההפעלה שלו היא פעימה פשוטה ועדינה של התרווחות שמתפשטת ברחבי המערכת האנושית. פעימה שפועלת vis-à-vis תהליך ההתכווצות שתיארתי למעלה.

ככל שאלכסנדר צדק וההתכווצות היא הגורם הקריטי, או לכל הפחות גורם משמעותי מאוד לירידה בתפקוד האנושי, הפעימה שנובעת מסדר הפעולות המחשבתי שאלכסנדר יצר היא הכוח היעיל ביותר, או לכל הפחות כוח יעיל מאוד, לשיפור התפקוד האנושי. מעבר לכך, כפי שיש קשר בין התכווצות ובין הזדקנות, יש גם קשר בין התרווחות ובין חיות.

מכאן, שבסופו של יום, המטרה המרכזית של מורה לטכניקת אלכסנדר היא ללמד את התלמיד ליצור בעצמו את פעימת ההתרווחות הקלה הזו, הפעימה האלכסנדרונית. לשפר אט אט את האיכות שלה, לעדן אותה, להפוך אותה לצלולה יותר, להגיע איתה לעוד ועוד מקומות בעומק וברחבי המערכת.

הפעימה הזו היא בעת ובעונה אחת הכוח המחולל ברקע העושר האינסופי של התהליך האלכסנדרוני וגם התמצית שלו.

אף על פי שלא פגשתי עד היום אף אדם רגיש מספיק להבחין בצורה מודעת בפעימה הזו ללא חידוד הדרגתי וממושך של העירנות התחושתית, חלק מהאנשים מזהים אותה במידה מסויימת באופן בלתי מודע. עד היום אני שואל את עצמי לפעמים, די בפליאה, מה הביא אותי טיפה לזהות אותה באופן כזה בזמנו. מסתבר שלפעמים לא צריך יותר מטיפה.

You cannot change and yet remain the same, though this is what most people want.

Patrick Macdonald, "The Alexander Technique AS I SEE IT"

אני מת על המשפט הזה של מקדונלד. הוא כל כך נכון. כל התלמידים שפגשתי היו במרחב המרתק הזה שבין הרצון להשתנות לבין הרצון להישאר במקום שהם רגילים אליו. גם אני כמובן נמצא במרחב הזה. אפשר לומר שזה המגרש הביתי שלי, הבלומפילד הלא מקורה שלי.

זה מרחב שקל אולי ללגלג עליו, אבל בדיוק במרחב הצנוע הזה, הרחק מהדרמות הגדולות, ההבטחות הריקות, וטלטולי הנפש הקיצוניים והמסוכנים למיניהם, פועלת הטכניקה. זה מרחב העבודה שלנו: מרחב עבודה פרקטי של טכניקה פרקטית.

העבודה של מורה לטכניקה היא לרווח מעט את המרחב הזה ולעורר בו בעדינות ובסבלנות כיוון, תנועה וחיים. בראש ובראשונה אצלו, ובאופן בלתי ישיר, באמצעות הנחיית הכיוונים, אצל התלמיד.

הוא (פרידריך הגל) הצהיר שכל תהליך נובע מן המתיחות הנחוצה הקיימת בין כוחות שאינם מתאימים זה לזה ואשר כל אחד מהם מבקש לדחוק את רגלי השני, ובאמצעות סיכסוך הדדי זה מקדמים הם את התפתחותם. יש והמאבק הזה נסתר, ולעתים גלוי הוא, ואפשר לראותו בכל תחומי הפעילות המודעת... רעיון המאבק והמתיחות מספק את העיקרון הדינאמי הדרוש להסברת התנועה בהיסטוריה.

ישעיהו ברלין, "קארל מרקס: חייו וסביבתו", תרגם אריה חשביה

‍

אחד הכוחות הכי יפים של הטכניקה בעיני זה הכוח המפליא שלה לאחות אט אט פצעים עמוקים.

‍

טכניקת אלכסנדר רואה את האדם כמבנה אחד שלם (בעל היבטים פיזיים, מנטליים, ביוגרפיים ואחרים): a psycho-physical whole.

– כל פרט במבנה צריך להתייחס אל המבנה השלם.

– המבנה השלם צריך להתייחס אל הקרקע תחתיו, אל הקרקע סביבו, ואל שורשיו.

– המבנה צריך להתייחס אל החלל הפנימי.

– המבנה צריך להתייחס אל החלל החיצוני.

– המבנה צריך להתייחס אל הסביבה שלו.

– המבנה צריך להתייחס לאור.

מערכות היחסים האלה, שכולן נגזרות ממערכת היחסים הראשית בין הצוואר הראש והגו, צריכות לבוא אט אט לידי ביטוי, בזו אחר זו ובעת ובעונה אחת, במגע האלכסנדרוני של המורה, שהוא הביטוי המעשי, מחולל השינוי, של צורת המחשבה וההתבוננות האלכסנדרונית.

מעניין שההבחנות האלה נראות לנו כמעט מובנות מאליהן בנוגע למבנה פיזי וכל כך לא מובנות מאליהן, שלא לומר מעוררות תמיהה, בנוגע למבנה אנושי.

חלל, אור וסדר. אלו הם דברים אשר זקוק להם האדם בדיוק כפי שהוא זקוק ללחם ומקום ללון.

לה קורבוזיה

‍

זה לא באמת כל כך קשה ללמוד לכוון. זה דורש זמן, מידה של נחישות, תשומת לב ומורה טוב, אבל אם מתמידים, ההשתפרות היא פשוט בלתי נמנעת. מה שבאמת קשה, אולי הכי קשה, קושי שלא נעלם מעצמו לעולם, זה לעצור, לבלום את התגובה ההרגלית, את הנטיה שלנו לאוטומטיות, גם כשהיא לא יעילה.

העניין הוא שבלי להתחיל בעצירה קשה מאוד לכוון.

נראה לי שההבדל בין לכוון ולעצור נובע מזה שהיכולת לכוון היא יכולת טבעית – יכולת שיש לנו נטיה לשכוח אותה עם הזמן, ולוקח זמן ללמוד אותה מחדש – אבל היא טבעית. לעומת זאת, היכולת לעצור ולבלום תגובה הרגלית עומדת בניגוד לטבע שלנו. אנחנו נכשלים ונמשיך להיכשל בה שוב ושוב. זה קושי מובנה במערכת שלנו. קושי אנושי אינטרינזי.

גם לאחר שנים של תרגול, מובטח לנו שבלימה של תגובה הרגלית תמשיך להיות יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

אם אנחנו אוהבים את זה או לא, ומשתלם ללמוד לאהוב את זה או לפחות לקבל את זה, הקושי המובנה הזה הוא מנוע הצמיחה של ההתפתחות שלנו. אין התפתחות בלי קושי.

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה פשוטה אבל היא לא קלה.

העבודה של מורה לטכניקת אלכסנדר היא להעיר, להאיר, ולהנכיח - בעדינות ובזהירות - עוד ועוד מקומות ומרחבים במערכת השלמה.

הפרקטיקה שבאמצעותה העבודה הזאת נעשית מבוססת על מחשבה, תחושה והשראה: המורה עובד בראש ובראשונה עם עצמו, בכוח המחשבה והתחושה, והתלמיד לומד את הטכניקה באופן בלתי ישיר, באמצעות הנחיית והשראת הכיוונים (אגב, האם יש פרקטיקה חינוכית בעלת איכות גבוהה יותר מהשראה?)

ברגע שהמורה חוצה את גבולות העבודה המבוססת על מחשבה, תחושה והשראה אל מחוזות המניפולציה הישירה, זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות רע, זה יכול להיות לא נורא, זה יכול להיות הרבה דברים, זאת כבר לא טכניקת אלכסנדר (ככל שאני רואה אותה מן הסתם).

Just think it. That's all you can do. Anything extra you try… and the whole thing is ruined. immediately. What you're doing, What's you're changing, are the patterns in your brain and your nervous system, and that manifests in your body. So, in a sense, you're not working on the body, except very indirectly.

Marjory Barlow (Freiburg Masterclass, 1999)

אחד הכלים היפים והעדינים שהטכניקה מעמידה לרשות המורה הוא הבהרה ושרטוט, בכוח המחשבה והתחושה, של גבולותיו, ובצורה בלתי ישירה, בהשראת הכיוונים, של גבולות התלמיד.

ככל שמתקדמים בעבודה בשיעורים ובשעה שהמורה הולך ובונה, כבדרך אגב, את מרחב הדברים "נעדר התחומים, אשר בך ומחוצה לך" שבו מתממשת מלוא האיכות של הטכניקה, ושמתוכו נובעת אט אט האפשרות לתמורות העמוקות, המורה נדרש להקפיד יותר ויותר על שרטוט ברור של הגבולות האלה.

וכשהמורה מקפיד לשרטט את הגבולות האלה, התלמיד לומד אט אט את אופן השימוש בכלי המחשבתי-תחושתי הזה בעצמו.

קשה להפריז בהשלכות של השימוש בכלי הזה על המערכת במלואה.

ככל שהגבולות שלנו ברורים לנו יותר, וכנגזרת מזה גם לסביבה שלנו, גדל הפוטנציאל שלנו לחיות בשלום ובבטחון לאורך זמן עם עצמנו ועם מי שמסביבנו.

ובבת-אחת נמצאת תלוש משום מקום מסוים,

שצורתו קבועה בנפש ועומדת,

ומחובר לדבר-מה אחר, נעדר תחומים,

אשר בך ומחוצה לך.

דוד פוגל, "נוכח הים"

Through basketball, I found my superpower. My power wasn’t in being a great player, but in loving something enough to work hard at being better.

Kareem Abdul-Jabbar