Always ask why

ככל שחולף הזמן ואני לומד את הטכניקה לעומק אני מעריך אותה יותר. אני חושב, אם להתנסח בחוסר זהירות, שהיא גאונית (ואני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במונח הזה).

אבל אני עדיין מתבונן בה במבט ביקורתי, במידה נדיבה של ספקנות. נכון, ייתכן שזה מאט את קצב ההתפתחות, וגורם לחוסר יציבות מסויים בתהליך, אבל - עם כל חסרונותיו - המבט הספקן כלפי התהליך (לרבות המורה כמובן) הוא כלי ההתפתחות הכי יעיל שאני מכיר (בכל תהליך, ועל אחת כמה בטכניקה שמפנה תשומת לב לנטיה האנושית לאוטומטיות ולמחיר של הנטיה הזו).

מורה רב ניסיון אמר לי פעם יפה: "אני אוהב מאוד את הטכניקה ואמשיך ללמוד אותה כל עוד זה הדבר שהכי יעניין אותי."

זאת הגדרה לא רעה להתמסרות לתהליך בעיני. במחשבה שניה, יכול להיות אפילו שזו האיכות הגבוהה ביותר של התמסרות.

The greater the doubt, the greater the awakening; the smaller the doubt, the smaller the awakening. No doubt, no awakening.

Garma C. C. Chang, "The Practice of Zen"

(תודה לארז)