For the rest of us

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל לא מעט תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות.  

היות וגם אני בעוונותי בין החוטאים בכך לעיתים, אני שואל את עצמי, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות עמוקים ונובעת באופן טבעי מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהתנשאות מיותרת (וקצת ילדותית) שעדיף להניח לה.
‏
אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. התנשאות אינה מידה נאה ואין בה תועלת אבל נדמה לי שהתנשאות קלה מידי פעם, גם אם היא מיותרת, עוד לא הרגה אף אחד. לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהיא מוגזמת, שלא לומר פנאטית (אם כי פנאטיות והערצה מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שבמידה מסויימת העניין הזה הוא חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect - and sometimes even harmful to the rest of the body.  

Nikolaas Tinbergen, The Nobel Prize in Physiology or Medicine 1973 acceptance speech

‍