התחושה של הגוף

התחושה של התודעה

התחושה של הזמן

התחושה של המציאות

החסד של ההתחברות. 

If you don't become the ocean, you'll be seasick every day.

Leonard Cohen

(לשייקה)

‍

יש יום אחד, מלפני שנים כשהייתי מורה צעיר, שנחרט בזכרוני. דווקא בירושלים. 

בבוקר עליתי לירושלים לקבל שיעור של חצי שעה משמואל. עולם ומלואו. אח"כ קצת שוטטתי-ריחפתי ברחביה והמשכתי לאכול חומוס בעיכרמאווי. משם חזרתי לתל אביב לביקור פרטי אצל מנהל מחלקה באיכילוב, באיזה עניין רפואי שהטריד אותי. 

הבדיקה בלשכתו הנעימה של הפרופסור היתה מעולה. יסודית, מעמיקה, באורך רוח ובסבר פנים יפות - הוא ראה אותי (זה נדיר). 

אבל כשהנחתי את הגב בערב שאלתי את עצמי מה היה במפגש אצל שמואל שהיה - לא יותר טוב או פחות טוב - פשוט ממעלה אחרת? מדוע הוא מצא מסילות כה עמוקות ללבי? ומה המקור לתחושה שהייתה לי של איזו, בהעדר מילים מתונות יותר, נוכחות של גדולה? 

מצד אחד פשוט פגשתי את שמואל. פגשתי את שמואל ופגשתי את עצמי. מצד שני, שמתי לב שפגשתי וריאציה של משהו שכבר פגשתי אלף פעם עם שייקה, שהסמיך אותי. משהו שמעבר לשייקה ושמואל. המשהו הזה עורר את סקרנותי. 

היו לי איתו יחסים דיאלקטיים. הוא הפליא אותי, רציתי להתקרב אליו, אבל היה לי קשה להתמיד בזה. לפעמים הייתי ממש חייב להתרחק ממנו ולפעמים פשוט לא רציתי לשמוע ממנו. אבל יותר מכל רציתי לפצח את הסודות שלו.  

לא ידעתי להגדיר את זה במילים אבל הייתה שם קלות, פיזית ותודעתית, היתה איזו פשטות ובהירות ורעננות ותבונה ושקט. היה במפגש עם המשהו הזה איזה כוח. הרגשתי שהוא פועל לטובתי. 

בפודקאסט מצוין (לינק למטה) האנתרופולוג ד"ר דניאל נוה (חוקר תודעה, סביבה וחינוך באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת תל אביב ומורה למדיטציה) מתאר נהדר משהו שכל כך קשה לתרגם למילים. הוא חי שנה בקרב חברת ציידים-לקטים ביערות דרום-הודו בשם ניאקה (Nayaka) והוא מתאר את האופן שבו הם חווים את המציאות. 

הם חווים את המציאות ברובד המיידי שלה. הם חשים אותה ומרגישים אותה. הם בתוכה. 

הוא מספר איך הוא התחבר אליה וחווה אותה איתם ודרכם. 

הוא מתאר את התחושה של המגע איתה:  

‍אני במיטבי כשאני במגע עם הרובד המיידי של המציאות. זה לא אומר להזניח מימדים אחרים אבל אני במיטבי כשאני במגע עם הרובד המיידי של המציאות. 

‍אתה רואה שם דברים ששום מחשבה לא תוכל לספר לך. בדממה שם נחשפות לפניך רמות של אמת ששום חשיבה פילוסופית לא תתקרב אליהן. 

‍

‍הוא מתאר את המחירים האקזיסטנציאליים העמוקים שאנחנו משלמים על הניתוק ממנה (בנגיעה, אפשר למלא בזה ספריות). הוא מתמקד בהיבט של המשבר הסביבתי:   

‍בשורש הסבל האנושי נמצאת התפיסה של נבדלות ונפרדות. זה גם השורש של המשבר הסביבתי. מסיבות מסוימות התחלנו לראות עולם שבור הרבה יותר. עולם שהוא הרבה יותר אוסף של דברים נבדלים ונפרדים ולא קהילה של ישויות מגוונות אבל מחוברות. מאז שאנחנו רואים עולם שבור אנחנו גם שוברים את העולם. אני לא רואה איך אנחנו יוצאים מהמשבר הסביבתי אם אנחנו ממשיכים להיות כל כך מנותקים מהרובד המיידי של המציאות. 

‍(הבעיה היא ש) אדם ששכח משהו הוא מחפש אחריו. אדם ששכח שהוא שכח משהו גם לא מחפש אחריו. 

‍

עם הזמן הבנתי שאת המשהו הזה, את הרובד הזה של המציאות ששכחתי ששכחתי, המורים שלי הזכירו לי. הזכירו לי והזכירו לי.

לאט לאט הבנתי שהם מלמדים אותי איך שבים ומתחברים אליו. 

את הביט של ההתחברות. כל אחד עם הוריאציה הקלה והפשוטה ומלאת החיים שלו.  

הרובד המיידי של המציאות הוא המקום הכי קרוב אלינו והכי רחוק מאיתנו. זה עניין של כיוון: או שמתרחקים ומתנתקים ממנו או שמתקרבים ומתחברים אליו. הנטיה של בני אדם היא להתרחק ולהתנתק. לשכוח ממנו. זה קורה דרך התכווצות. של עמוד השדרה והמודעות. 

באלכסנדר משנים לאט לאט את הכיוון ומתחברים אליו מחדש - דרך התרווחות: 

אנחנו מניחים ומכוונים בעדינות את מערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב (הלוז) להתרווחות - מכוונים את עמוד השדרה והתודעה להתרווחות. התודעה ממלאה את הגוף ואנחנו שבים ונהיים אחד שלם. כפי שהיינו וכפי שנועדנו להיות. 

בעומק ההתרווחות של השלם נובעת ונבנית ריקות. דרך ההשתקפות של הריקות מתחברים למציאות. מתמזגים לחיקה בעדינות. בפעימה קלה של התרווחות. זה מאוד מאוד פשוט.

היה לי קשה לתפוס את זה. כי אי אפשר לתפוס את זה. רק לאט לאט לפגוש את זה בהשתאות.

זה משהו.

Emptiness is the toughest thing to produce - but it’s the most beautiful thing.

Conversation between the sculptor Dani Karavan and film-maker Wim Wenders

‍

‍

להאזנה לפודקאסט באתר של מיה הוד רן

(תודה לאלון וליודית, ותודה לבנימין יום-טוב)

הייתי לא מזמן במסיבה שהדבר הראשון שבלט בה לעין הייתה הרווחה החומרית יוצאת הדופן של האנשים (והבר המעולה על שפת הבריכה).

הכל טוב ויפה אבל עם טכניקת אלכסנדר מתרגלים לאט לאט לשים לב לעמודי שדרה וראיתי סביבי בעיקר עמודי שדרה מכווצים. כבר מגיל צעיר. 

הדבר הראשון שחושבים עליו כשרואים עמוד שדרה מכווץ זה כאבי גב או כאבי צוואר. אבל ככל שמתרגלים להתבונן לעומק, רואים, ויותר מזה חשים, שעמוד שדרה מכווץ מבטא הרבה יותר מכאב גב: הוא משקף התכווצות כרונית של המרחב הפיזי-תודעתי והתהליכי של האדם. 

התכווצות שמצמצמת ומעצבת את התנועה, הנשימה, הקול, האופן שבו אנחנו מנגנים, משחקים, חושבים, מרגישים, חולמים ותופסים את עצמנו ואת העולם. המחירים שלה עמוקים ורחבים, ובטווח הארוך דרמטים יותר מכאבי גב. 

ובראש ובראשונה, ככל שהמרחב הפיזי-תודעתי שלנו מצטמצם - ככל שאנחנו מצטמצמים - אנחנו מאבדים מהרווחה הפנימית שלנו. 

אנחנו מבנים פסיכופיזיים ורווחה פנימית צריכה מרחב פסיכופיזי. כשהוא מצטמצם אין לה מקום. 

הרווחה הפנימית היא המשאב הכי יקר שלנו והתמיכה הכי קונקרטית שלנו - ואנחנו הולכים ומאבדים אותה כבר מגיל צעיר. רואים את זה ועם עידון התחושה חשים בזה כשמתבוננים בעמוד השדרה. 

למה? 

רווחה חומרית הרי יכולה להיות בסיס נהדר לרווחה פנימית - אז למה כשסביבי כל השפע החומרי הזה עמודי השדרה כל כך מכווצים ורווחה פנימית כה נדירה?

רווחה חומרית צריך לבנות, ויש דרכים טובות רבות לבנות אותה. מאבי, אדם מעשי, למדתי שצריך לבחור בתבונה כיוון, לבחור דרך, ללכת בה בסבלנות, ולנטוע ולטפח לאורכה באורך רוח את העצים שיתנו לנו פירות ומחסה וחופש כשנרצה וכשנזדקק.

וורן באפט, האורקל מאומהה, אומר את זה קצר וקולע:

If you don’t find a way to make money while you sleep, you will work until you die

אני מתרגש כשקנדריק לאמאר הצעיר שר על דוד טוני ועל העצים שהוא נוטע בדרכו לתהילת עולם:

Money trees is the perfect place for shade and that's just how I feel

עצי הכסף חשובים (למי יותר, למי פחות. אני פוגש תפיסות שונות של עושר). אבל עם השנים ומשא החיים קנדריק הרי עוד ילמד, כמו כולנו, שאין עץ יקר ערך מעץ הרווחה הפנימית ואין עץ שחשוב יותר לטפח. כי כשאנחנו מתרווחים מבפנים אנחנו מתמלאים באור ובחיים. זה פשוט.

גם רווחה פנימית צריך לבנות, ויש דרכים טובות רבות לבנות אותה. הדרך של אלכסנדר פשוטה ומעשית - להניח ולכוון באורך רוח את עמוד השדרה והתודעה להתרווחות. 

זו דרך עדינה ומתונה, טיפה נסתרת מן העין, אבל עם הזמן שמים לב שהיא בונה רווחה פנימית באותה שיטתיות מכוונת ומרחיקת ראות שבה הדרך של באפט (ומורו בנג'מין גראהם) בונה רווחה חומרית. כמוה, היא צוברת עם הזמן כוח ותנופה מפתיעים ואפשר להגיע איתה רחוק - כשלעצמה וכרקע לדרכים אחרות. 

טרם פגשתי השקעה משתלמת מזו. 

That's just how I feel

‍

‍

‍

‍

One Nation Under Stress (זמין לצפיה ב- YouTube) הוא סרט דוקומנטרי נוגע ללב על המחיר הכבד שאמריקאים משלמים על סטרס כרוני (דחק מתמשך): כאב כרוני, דיכאון כרוני, התמכרות למשככי כאבים, לתרופות נגד דיכאון וחרדה, לסמים ולאלכוהול ואף התאבדות.  

לפי יוצר הסרט, ד"ר סנג'אי גופטה (נוירוכירורג והכתב הרפואי הראשי של רשת CNN), דחק מתמשך הוא השורש לירידה חסרת התקדים בתוחלת החיים בארה"ב.

סטרס, כאב ודיכאון כרוניים הם עניינים רחבים ורב ממדיים. גופטה סוקר את ההיבטים הביולוגיים, האבולוציוניים והפסיכוסוציאליים שלהם ומתבונן בהם יפה כמערכת. אבל לדעתי יש בדיון על הקשר המערכתי ביניהם חוסר תשומת לב לחוליה מקשרת.

כשעובדים עם הטכניקה רואים וחשים איך סטרס כרוני מכווץ את עמוד השדרה שלנו.

וכשעמוד השדרה מתכווץ, המרחב הפיזי של המערכת האנושית מתכווץ ומצטמצם סביבו.

וכשמתבוננים לאורך זמן ולעומק רואים שאדם מכווץ פיזית הוא גם אדם מכווץ מנטלית. כלומר, ההתכווצות הגלויה של המרחב הפיזי של המערכת משקפת התכווצות של המרחב התודעתי שלה ושני המרחבים האלה מתכווצים ומצטמצמים כאחד.

אנחנו מערכת פסיכופיזית אחת ויש לנו מרחב פיזי-תודעתי אחד.  

ככל שמתפתחים בעבודה עם הטכניקה, וככל שהתחושה מתעדנת, המרחב השלם הזה הופך מרעיון מופשט למוחשי (כמה זה יפה).

כשדחק מתמשך מכווץ ומצמצם את המרחב הפיזי-תודעתי שלנו נוצרים כאב ודיכאון כרוניים. וחוזר חלילה, כאב ודיכאון כרוניים מכווצים ומצמצמים את המרחב הפיזי-תודעתי שלנו ונוצר סטרס כרוני - במעגל כואב ולעיתים אלים של התכווצות מערכתית.

זאת נקודה חשובה כי הפרקטיקות השונות לטיפול בכאב ודיכאון כרוניים מתקשות לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן בהיעדר התייחסות להתכווצות הכרונית של המרחב הפיזי-תודעתי שדחק מתמשך גורם: התכווצות פסיכופיזית מתמשכת היא כוח חזק הפועל לרעתנו וכול עוד המרחב הפנימי שלנו – העצמי העמוק שלנו - נדחק ומצטמצם קשה מאוד להקל על כאב ודיכאון כרוניים.

אבל איך משנים את הכיוון של מעגל ההתכווצות הכרונית?

לפי ההשקפה של אלכסנדר, ה"מקום" שדרכו עמוד שדרה מתוח מכווץ את התודעה ותודעה מתוחה מכווצת את עמוד השדרה - המקום שבעדו ההתכווצות הפיזית והתודעתית של המערכת משתקפות זו בזו - היא מערכת היחסים העדינה בין הצוואר, הראש והגב. בין עמוד השדרה והתודעה.

מערכת היחסים הזו היא הציר הפסיכופיזי הראשוני של המערכת האנושית והתהליך האנושי. ומכאן שהיא המפתח לשינוי הכיוון המרחבי והתהליכי שלנו – פיזית ותודעתית כאחד - מהתכווצות להתרווחות.

באמצעות העבודה עם הטכניקה אנחנו משנים לטובתנו בעדינות ובסבלנות, בכוחות עצמנו, את הכיוון של הציר הזה. זהו לוז העבודה עם הטכניקה והרעיון המסדר שלה.

להבנתי ומניסיוני אין שיעור לשינוי הכיוון הזה הן כשלעצמו והן כתמיכה בפרקטיקות אחרות.

The river that everything drags is known as violent, but nobody calls violent the margins that arrest him.

Bertolt Brecht

‍

‍

14 ביוני 1998. סולט לייק סיטי.‍

מייקל ג'ורדן מניח את הגב בתנוחה של יתרון מכני (a position of mechanical advantage) לפני משחק האליפות השישית והאחרונה שלו עם השיקגו בולס. הוא מותש, פגוע ומתוח. 

התנוחה מכוונת לטובתו בצורה אופטימלית את התמיכה של כוח הכבידה. היא מאפשרת לו ומעודדת אותו להניח.

הוא מניח לצוואר להיות חופשי - לראש להוביל לפנים ולמעלה - לגב להתארך ולהתרחב. 

מערכת היחסים הקריטית בין הצוואר הראש והגב משנה את הכיוון שלה מהתכווצות להתרווחות - עמוד השדרה שלו משנה את הכיוון מהתכווצות להתרווחות - התודעה שלו משנה את הכיוון מהתכווצות להתרווחות - המערכת השלמה, על כל מרכיביה, משנה בעדינות את הכיוון שלה מהתכווצות להתרווחות.  

הוא פורק מתח. מתייצב ונעשה קל יותר פיזית ותודעתית כאחד. נטען באנרגיה של חיות שזורמת בקלות ברחבי המערכת המתרווחת. עם הזמן והתעדנות התחושה והתודעה הולכים ומבחינים בזה.

הוא ב- sweet spot שלו.

נוצרים אצלו תנאים נוחים להתחברות - דרך התרוקנות - לעצמו ולעולם כמערכת אחת פיזית ותודעתית (Unus mundus). פעם חשבתי שיחידי סגולה נולדים עם החיבור היקר מפז הזה. עם הזמן אני מבין שיחידי הסגולה הם אלה שלא שכחו את זה ושאפשר ונהדר ללמוד להיזכר בזה. אין פשוט ויפה מזה. 

התנוחה הנוחה הזו היא ההכנה הטובה ביותר לפעולה מאומצת ולהתאוששות ממנה. הדרך היעילה ביותר לפרוק מתח. הדרך היעילה ביותר לרווח את הצוואר והגב, הנשימה, וכל מרכיבי ותפקודי המערכת. שער כניסה לעבודה פורצת הדרך עם הטכניקה.

הפשטות שלה מתעתעת אבל בעיני זו הטכנולוגיה שמבטאת באופן העשיר והמוחשי ביותר את מה שסטיב ג'ובס כינה: a dent in the universe. קשה לתפוס את מגוון ההסתבכויות והמצוקות שנובעות או לכל הפחות מושפעות מן הנטיה של המערכת האנושית להתכווץ עם הזמן אחורה ולמטה, פיזית ומנטלית, וקשה לתפוס את ההשפעה הפסיכופיזית העמוקה והמיטיבה של טכנולוגיה עדינה שמעוררת ומטמיעה מחדש במערכת כיוון ליבה נשכח של התרווחות והתפתחות לפנים ולמעלה. כמה היא תומכת וכמה רחוק אפשר לעוף איתה כשהופכים אותה להרגל.

Finding your Sweet Spot is critical because you'll start and finish every drill here. When you master Sweet Spot, you'll drill with ease and fluency; If you don't take time to master it, you'll struggle instead.

Terry Laughlin, "Total Immersion: The Revolutionary Way To Swim Better, Faster, and Easier"

‍

אז כמו שכתבתי קודם, אם רוצים להתרווח כדאי להניח ולכוון.

וכשמתרווחים - נפגשים.

אבל תכל'ס, עם מה ועם מי נפגשים כשמניחים ומתרווחים?

נפגשים עם דברים שעולים וצפים ומתרווחים מהעומק. נפגשים עם עצמנו ועם מה ועם מי שמסביבנו, וגם הם טיפה מתרווחים איתנו. כי התרווחות מעודדת התרווחות (התרווחות זה עניין עדין אז לוקח זמן לשים לזה לב).

- נפגשים עם העולם בתוכנו: הצדדים שלא הכרנו מעודנו, או ליתר דיוק, שכחנו מהם, כי התכווצנו, והתכווצות מחלישה את העירנות התחושתית ואת הזכרון התחושתי (בגלל זה התרווחות טיפה מחזירה לילדות).

- נפגשים עם העולם מסביבנו: הצדדים שלא הכרנו מעודנו, או ליתר דיוק, שכחנו מהם. כי התכווצנו.

‍
והם משתקפים זה בזה והם לא באמת נפרדים. ואנחנו משתקפים זה בזה ולא באמת נפרדים ויותר דומים משונים (זה מקסים אבל לפעמים גם מבהיל).

כשמניחים ומתרווחים עם כיוון וסבלנות פשוט הולכים ושמים לזה לב.  

כדי להבחין בזה עובדים בטכניקה עם עיניים פקוחות. שנראה במו עינינו.  

אלא אם עייפים ואז עוצמים עיניים ונחים. גם בגלל שעייפות זה סימן פשוט שכדאי לנוח (אחרת מסתבכים) וגם בגלל שדרכים נוקשות שלא מטפחים בהן סלחנות וספקנות כלפי הדרך עלולות להיות עריצות (ולא חסרות ראיות).

ואת מה פוגשים כשממשיכים להתרווח אל ומהעומק? עמוקה מכאן?

זה מרגיש טיפה מוזר, טיפה מעורר תמיהה, כי זה בקצה הזכרון והתחושה. במלוא יופיה וצלילותה ושובבותה, כמו הרוח השובב שמרקיד את עלי האילן בגן, פועמת לה בשקט ולא אוהבת שעושים מזה עניין - בקצה ההתרווחות - הריקות.

היא נותנת כוח וממלאה בחיות, מלמדת לאט לאט על ענווה וכנות, וגם בהדהודים הרחוקים שלה מקור שאין כמוהו לצמיחה והתפתחות.

אבל צריך לשים לב (כי עם כל הכבוד לריקות השאלה האמיתית מנקודת המבט של הטכניקה היא לא את מה פוגשים אלא איך פוגשים): היא יכולה להיות גם מסחררת ומבלבלת וקרירה. אז צריך ללמוד לעבוד איתה - בנחת, במתינות, באחריות - לבנות גב חופשי וחזק ורגליים טובות על קרקע המציאות. וחשוב להוסיף חום לתהליך, שלא תתקרר לי כמו שאמא היתה אומרת.

ובכל פעם שפוגשים אותה היא מפתיעה מחדש, כמו בפעם הראשונה. וכל פעם שבים ושוכחים אותה עד המפגש הבא, ממש כמו בפעם הראשונה. רק שמבעד לרעש ולערפל מסביבנו ובתוכנו היא נהיית טיפ טיפה בהירה יותר עם הזמן וגם אנחנו לעצמנו כשאנחנו משתקפים בה (התבהרות זה עניין עדין אז לוקח זמן לשים לזה לב).

ועם הזמן הולכים ומבינים שהיא לא סוף הדרך אלא ההתחלה כמובן והדברים שבים ומתמלאים בחיים ונעשים מעניינים ומפתיעים מכאן. או כמו ששייקה היה אומר כשהיינו נפרדים בדלת: עכשיו מתחיל השיעור.

אני צריך ללמוד להסביר דברים יותר בקיצור.

‍

Emptiness in its absolute sense is not a concept reached by the analytical process of reasoning, but a fact of experience as much as the straightness of a bamboo and the redness of a flower.

Things are in and of Emptiness with all their Suchness; this Suchness is Emptiness itself. Suchness is Emptiness, and Emptiness is Suchness.

‍

Daisetz Teitaro Suzuki, "Zen Buddhism and its influence on Japanese culture"

‍

‍

‍

אחד הכיוונים היפים בעבודה עם הטכניקה זה לפחד קצת פחות לחלום. ככה מתחילים וככה מתפתחים.

חלומות באים מהעומק ויוצרים במערכת פעימה שאפשר להגיע איתה רחוק. צריך רק לתת לה מקום במרחב ובזמן - להתרווח.

כשאנחנו מתרווחים אנחנו פוגשים את החלומות שצפים מהעומק ויוצרים תנאים שמאפשרים לחלומות העמוקים שלנו להתממש. וככל שהחלומות האלה פשוטים יותר הפעימה שלהם קלה יותר ואפשר להגיע איתה רחוק יותר. פעימות פשוטות וקלות מהעומק יכולות להגיע רחוק אם נותנים להן מקום. אם מתרווחים. ככה אנחנו נותנים להן ולעצמנו הזדמנות.  

בשביל להתרווח צריך להניח.

זה לא אומר שאי אפשר לממש חלומות בלי להניח וזה בוודאי לא אומר שאפשר לממש חלומות בלי להתאמץ - זה לא יקרה בלי מאבק. זה רק אומר שזה עוזר אם גם קצת מניחים - אם רוצים לממש חלומות עמוקים.

כשאנחנו מניחים זה גם עוזר לנו לשים לב אם מה שאנחנו מממשים או מנסים לממש זה באמת החלומות העמוקים שלנו. זה גם עוזר לנו להבחין בין חלומות שכדאי לממש בעולם לבין חלומות שעדיף להניח להם.

כלומר, אפשר לומר שכשאנחנו מניחים אנחנו הלכה למעשה פוגשים בעדינות ומכוונים בסבלנות את החלומות העמוקים שלנו. אל המקום המתאים להם ולנו.

זה דורש אורך רוח (לא מכיר משהו שווה שלא) וזה יכול לבלבל (זה לא נורא להתבלבל כשאתה הולך בדרך שלך עם פרקטיקה שמניחה לתלמידים שלה). אבל פשוט מתחילים מלהניח קצת את הגב ולשים לב. ככה מתחילים וככה מתפתחים וככה - דרך הגב - בונים חלומות. קשה לממש חלומות בלי גב חזק וחופשי.

זה נכון לחלומות על קליפורניה למי שזה הכיוון שלו, לחלומות על חום ובטחון ומשמעות, ולפעמים גם לחלומות מפתיעים שלוקח זמן לפגוש ולתרגם למילים או למעשים. פשוט כי אף אחד לא חשב על זה קודם.

And this was really the way that my whole road experience began, and the things that were to come are too fantastic not to tell.

Jack Kerouac, "On the Road"

‍

‍

‍

(תודה לאלכס)

כוח המשיכה הוא כוח חזק ושקט שפועל מתחת לסף המודעות שלנו וההשפעה שלו על המערכת לאורך זמן דרמטית (ככה זה עם כוחות שקטים מתחת לסף המודעות).

הוא יכול למשוך אותנו כלפי מטה ולאחור ועם הזמן זה בדרך כלל מה שהוא עושה. גם לטובים והמוכשרים ביותר (כפי שזה משתקף במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב).

אבל אם לומדים לעבוד איתו - אם מחדדים ומעדנים את התחושה והמחשבה ושבים ומכוונים אותן אל הערוצים ששכחנו שהן זרמו בהם במקור - הוא יכול לשוב ולחבר אותנו אל הקרקע. אל השורשים שלנו, ששכחנו. בלי למשוך אותנו כלפי מטה, בלי להפריע לצמיחה ולהתפתחות שלנו לפנים ולמעלה. להיפך, לתמוך בה. לבסס אותה. זה הייעוד שלו.

קשה מאוד לצמוח בלי בסיס, בלי יסודות. זה כמעט נס. וטכניקת אלכסנדר היא טכניקה של יסודות ולא טכניקה של ניסים (ניסים זה עניין שובה לב אבל זו לא תוכנית עבודה, בעוד שטרם פגשתי פרקטיקה שתוכנית העבודה שלה סדורה ומרחיקת ראות ולכת יותר מזו של הטכניקה. אם כי לוקח זמן לשים לזה לב).

כוח המשיכה לא נועד להיות האוייב שלנו אלא הבסיס הפסיכופיזי החיוני לצמיחה שלנו. אם רק טיפה מניחים ומכוונים ומעמיקים בנחת ובעדינות את סף המודעות פשוט נזכרים.

לוקח זמן ללמוד את זה וזה לא קל אבל זה בסך הכל עניין של תשומת לב, כיוון וזמן. וככל שמבינים את זה - זה נעשה קל יותר ואנחנו נעשים קלים יותר.

אני מבין שלתלמידים מתחילים של הטכניקה זה נשמע רחוק וערטילאי לעבוד ככה עם כוח המשיכה. אבל אין קרוב וקונקרטי מזה, וזה מה שעושים בצורה לא ישירה כשמניחים ומכוונים.  

What about gravity? Are we constantly fighting it? People ordinarily assume that gravity is bad, because it pulls us down. But if we take the systems approach seriously, then we have to assume that human beings are constructed to use gravity in order to be upright... gravity is not our enemy, even though improper and unnatural alignment can cause it to exacerbate collapsed structures. That's why proper alignment is so important; it allows gravity to help us retain our full volume and structure.

Galen Cranz (Professor Emerita of Architecture at the University of California at Berkeley. A teacher of the Alexander Technique), "The Chair: Rethinking Culture, Body, and Design"

‍

(זה נחמד שקל ואור זו אותה מילה באנגלית)

לרעיונות פשוטים יש כוח ועומק (בתנאי שאינם פשטניים) ואפשר להגיע איתם רחוק. מעבר למה שניתן להעלות על הדעת.

טכניקת אלכסנדר מבוססת על רעיון פשוט מאוד:

להניח לצוואר - כדי להניח לראש להוביל לפנים ולמעלה - כדי להניח לגב להתארך ולהתרחב.

אבל רעיון, פשוט ככל שיהיה, אפילו מבריק, הוא תמיד בחזקת פוטנציאל. אי אפשר לקנות איתו במכולת של יצחק. איכות המימוש של הרעיון נובעת מאיכות תהליך העבודה איתו. מהאופן שבו מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל: implementation.

גם תהליך המימוש של הרעיון האלכסנדרוני הוא פשוט. העבודה עם הטכניקה מבוססת על שלושה נדבכים, שהשילוב ביניהם יעיל להפליא:  

- מפגש אחד עם אחד בין מורה לתלמיד.
- עבודה בנחת, בשיטתיות, בעקביות, לאורך זמן. כל עוד בוחרים להמשיך בתהליך.
- עבודה שהתלמיד עושה עם עצמו. עבודה שאפשר לעשות אותה בכל מקום, בכל זמן ובשילוב עם כל פעילות אחרת, ככל שחפצים ויכולים.

כתוצאה מהמיזוג בין הרעיון הפשוט ביסוד שלה והיעילות של תהליך העבודה איתה, נבנה כיוון ונוצרים התנאים המתאימים שמאפשרים להמשיך עם הטכניקה מעבר למקום שבו לא מעט פרקטיקות אחרות נגמרות בפועל. מעבר לאופק ומעבר למה שהדעת משגת.

אך כמו בכל עניין אחר, גם במלאכת הספנות גאונותו האמיתית של מגלן ניכרת בסבלנותו, בחישוב הזהיר לטווח ארוך, תמיד ובכל מחיר. חודש שלם הוא מתמיד בחיפוש היסודי שלו. הוא אינו ממהר, אינו דוחק להמשיך הלאה, גם אם נפשו בוודאי כבר משתוקקת לחזות סוף־סוף במוצא, לזכות ולהגיע סוף־סוף אל הים הדרומי. שוב ושוב, בכל פיצול דרך, הוא מחלק את הצי. בכל פעם ששתי ספינות חוקרות פיורד הפונה צפונה, שתי האחרות חוקרות בה בעת את הדרך הדרומית — כמו ידע האיש הבודד הזה כי נגזר עליו מרגע לידתו שהמזל לעולם לא יאיר לו פנים. בשום רגע אין הוא מותיר את הבחירה בין האפשרויות ליד המקרה, לעולם אינו מטיל מטבע. הוא מסייר בשיטתיות בכל הדרכים וחוקר אותן ביסודיות כדי למצוא את הדרך הנכונה האחת. את ניצחונו אין הוא חב אם כן רק לדמיון הגאוני שלו, אלא גם לתכונתו האפרורית והאופיינית ביותר: העקשנות ההרואית.

שטפן צוויג, "מגלן", תרגמה ליה נירגד

‍

‍

‍

בשיר 'מעליות' טדי נגוסה מתייחס יפה למספר נקודות שרלוונטיות להתפתחות דרך העבודה עם הטכניקה. אגע בשתיים מהן.  

1. להתפתחות יש צורה של גל. כדאי לשים אליו לב. ללמוד לזרום איתו. ללמוד ליהנות מהלמעלה. להיבהל קצת פחות מהלמטה. לפחד קצת פחות ליפול. להתבלבל. להניח את הגב. לשמור על חופש בצוואר. לכוון.

זה נשמע פשוט, אולי בנאלי, אבל זה בכלל לא קל ולוקח זמן ללמוד את זה. זה חוסך הרבה הסתבכויות.

2. כשמתחילים ללכת בדרך ישנה אשליה שככל שנתקדם ונתפתח הדברים יהפכו קלים יותר. זה לא בדיוק עובד ככה.

ככל שמתקדמים בדרך היא הופכת מעניינת יותר, באופן שלא יכולנו להעלות על הדעת בהתחלה. דברים שנראו קשים בתחילת הדרך, אפילו בלתי אפשריים, הולכים ונעשים לאט לאט קלים יותר. אבל קשיים חדשים עולים באופק. קשים יותר מן הקשיים הקודמים, כאלה שלא יכולנו להעלות על הדעת בתחילת הדרך. זו דרכה של התפתחות.

מה שיפה בטכניקה זה שככל שמתפתחים איתה הגב הולך ומתרווח ונעשה חופשי יותר וחזק יותר, וכך קל יותר להתמודד עם הקשיים החדשים, הקשים יותר. בעבודה עם הטכניקה אנחנו כל הזמן - גם בנפילות - מתרווחים ובונים את הגב. זה הכיוון שלנו בעבודה איתה.

זה כיוון מיוחד כי בלא מעט פרקטיקות אחרות, כתוצאה מהמאמץ שכרוך בהתפתחות ובהתמודדות עם הקשיים בדרך, הגב הולך ומתכווץ ונחלש לאורך הזמן ואי אפשר לא לשלם על זה מחיר, מנטלי ופיזי כאחד.

זה לא אומר בשום פנים שכדי לרווח ולבנות את הגב צריך לזנוח פרקטיקות אחרות לטובת עבודה עם הטכניקה. טכניקת אלכסנדר היא בהגדרתה טכניקה של הוספה ולא של החלפה. הטכניקה מיועדת לתמוך בתלמיד בעבודה שלו עם פרקטיקות אחרות והיא מעשירה את איכות העבודה שלו איתן. דווקא במפגש ובחיכוך עם פרקטיקות אחרות הטכניקה מממשת את עצמה בצורה הכי יפה. שם היא פורחת. מן הטעם הפשוט שטכניקת אלכסנדר היא בראש ובראשונה טכניקה של מפגש.

This process of directing energy out of familiar into new and unfamiliar paths, as a means of changing the manner of reacting to stimuli, implies of necessity an ever-increasing ability on the part of both teacher and pupil to “pass from the known to the unknown”; It is therefore a process which is true to the principle involved in all human growth and development.

F.M. Alexander, "The Use of the Self"

(תודה לעופר)

כשאני עוצר לפעמים לחשוב מה משותף למורים שהכשירו אותי, אני חושב על עדינות וקלות עבודתם ועל זה שחשתי שהעבודה איתם נותנת, בלי לעשות מזה יותר מידי עניין, איזה כוח היולי שקשה להסביר במילים אבל טיפ טיפה מזכיר לגימה של מים חיים.

הכל טוב ויפה (והיום אני מבין יותר איזו דרך המורה צריך לעבור אל היכולת הזאת), אבל מה שהרבה יותר חשוב זה שעם הזמן, כמעט בלי לשים לב, התלמיד לומד ללגום מן המים האלה בעצמו.

(תודה לטל)

בין עבודותיו של ארסמוס יש שמצטיינות יותר בלמדנות מאשר 'שבחי הסכלות', אחדות משתוות לה או אף עולות עליה בהשפעתן בזמנו, אבל מכולן רק היא זכתה לחיי נצח. כי רק כאשר התלווה הומור למחשבתו היא נהייתה עמוקה באמת.

יוהאן הויזינחה

את לא רות בונדי? "כן, הייתי פעם"

היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שערו הלבן לא הידלדל.

ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי. אוכל דייסת סולת בוקר, צהריים וערב כמו תינוק, רוחצים אותו למרבה הבושה בחורים צעירים, מדברים איתו בלשון פיפי וקקי וטוסיק, כמו עם פעוט. האחות זורה, כוהנת השלפוחית, מצווה בשעה חמש אחר הצהריים: "עשה פיפי, עכשיו! או ש..." ואיום הקתטר בידה. השלפוחית, ששירתה את האני בנאמנות לאורך שנים, ממש נעלבת: היא לא פועלת לפי פקודה, זו לא השעה שלה. רק נעלם האיום — היא מתרוקנת בחדווה.

מחשבות האני מצטמקות אף הן, נעות בין קימה, רחצה, אוכל, ישיבה בכיסא גלגלים. הוא אף מתחנף לאחיות ולמטפלים, רק לא לעורר כעס, לקבל הכל בהכנעה, אף על פי שמעירים אותו בשתיים בלילה מתוך שינה עמוקה לקראת קימה בתשע בבוקר. יש משטר. אסור לשכב במיטה בין תשע עד הצהריים, אסור לקום משולחן האוכל לפני קבלת התרופות. אין מי שידחוף את כיסא הגלגלים לאורך הפרוזדורים, אלא אם יש נפש קרובה צמודה. קדימה, לחזק את שרירי הזרועות ולחכות בסבלנות, עד שמישהו יתפנה להשכבה.

תזמורת חיילים באה לנגן לקשישים, תלמידי ישיבה מחלקים להם פרחים לכבוד שבת ורוקדים כדי לשמח את לבם. תלמידות בית ספר לאחיות סוציאליות ממטירות מאות שאלות, מבקשות לדעת: האם אתה מאושר? והאני מתקומם: איזו מין שאלה זאת? רק אמריקאים מאמינים באושר כמצב קבע. בגיל תשעים העייפות מובנת. אתה זוכר את מספר הזהות שלך? כל הכבוד. האני בלתי נראה, מדברים על מצבו עם המלווה מעל ראשו. מה הוא כבר יכול לדעת על עצמו? האני יודע את מקומו...

לפעמים שואלים את הקשישה בכיסא הגלגלים: את לא רות בונדי? והיא עונה: "כן, הייתי פעם". רק בלי רחמנות עצמית, רק לא להרים ידיים, הטיפה לעצמה לאורך שנים. לך, דבר עם אני מצ'וקמק, בגודל צימוק. אך רק תשרה אותו במעט יין אדום, יקבל צורה, אולי יחזור אליו שמץ של ביטחון עצמי, שברירי, רגעי, חולף. "את צריכה עזרה, סבתא?" "כן", ואני שונאת את זה. להיות עוד אי פעם עצמאית, לחיות בפרטיות הדירה שלי. לכתוב, אפילו שטויות על אני מצומק.

חזרתי הביתה. נושמת בקושי.

רות בונדי

לקריאה באתר "הארץ"

יש איזה עניין מרתק עם הנטיה שלנו להתכווץ לאורך זמן והקשר בינה למערכת היחסים בין הצוואר הראש והגב. היא לנגד עינינו, ברורה כשמש (בהיבט הפיזי שלה), אבל קשה מאוד לראות אותה כל עוד לא משנים את הכיוון הפנימי מהתכווצות להתרווחות.

התמונה הזאת היתה על הקיר בסלון הקטן בבית הספר התל אביבי להכשרת מורים לטכניקת אלכסנדר של שייקה ולינדה. אין ספור פעמים חלפתי על פניה בלי לשים לב.

People who live by the sea no longer hear the waves.

Viktor Borisovich Shklovsky 

‍

אחרי 12 שנים בהן לימדתי את הטכניקה בהרצליה חזרתי הביתה לתל אביב.

למדתי כל כך הרבה מהתלמידים שלי בשנים האלה אבל בראש ובראשונה למדתי את הכוח המפליא של עבודה סבלנית ונחושה לאורך זמן עם רעיון פשוט ויעיל של חופש.

אמא היתה מספרת איך שלחו אותן מאוניית המעפילים אחרי המלחמה ישר לקיבוץ ואיך שעוד באותו לילה היא ושתי חברות תפסו טרמפ על איזה טנדר לתל אביב וסיימו עם הנדודים. היא לא אהבה שאומרים לה מה לעשות.  

ויהי היום ואני מהלך לתומי/ ואוהב את העיר תל-אביב, זה מומי

נתן אלתרמן

‍

בבר המצווה של בן של חברים. לוגם שאבלי צונן וטעים בחצר הנעימה וקצת מתבונן. בחבר, באביו, בבנו.

עד כמה הנטיה שלנו להתכווצות מדבקת. איך היא עוברת חרישית בכל משפחה מדור אל דור. מספרת סיפור ישן. איזו אחיזה יש לה. עד כמה היא נראית ובלתי נראית. איזה אתגר כביר זה להניח לה מעט.

אחת הטעויות של תלמידים של הטכניקה, בעיקר תלמידים מתחילים אבל לא רק, היא שהם לא נותנים לעצמם את מלוא הקרדיט שמגיע להם על ההתמודדות האמיצה עם האתגר הכביר הזה. ולא תמיד שמים מייד לב עד כמה האתגרים והקשיים בדרך ההתפתחות עם הטכניקה, אולי הכי עדינה שפותחה אי פעם, בונים גב ומחשלים.  

ככל שאני מכיר ומבין, אני מעז לומר שהשינוי העמוק, הרחב והמיטיב ביותר שאדם יכול לחולל בעצמו הוא השינוי העדין לאורך זמן של הכיוון הפנימי שלו מהתכווצות להתרווחות.  

עוד לא פגשתי תהליך שינוי אנושי עדין ומשמעותי יותר (וככל שהוא עדין יותר הוא משמעותי יותר).

לימוד האופן שבו אדם יכול לחולל את השינוי הזה בעצמו הוא האתגר המרתק והמפליא ביותר שפגשתי בחיי.  

אגב זה כל כך מעניין לראות עד כמה הרעיון הפשוט הזה לא פשוט לתפיסה. כמה ענווה צריך בשביל זה. זה כנראה הסיפור של רעיונות פשוטים. אולי זה גם בגלל שהטכניקה מציעה לבני אדם פתרון יקר מפז לבעיה שלרוב הם בכלל לא מודעים אליה ולא עולה בדעתם שהיא נוגעת להם ועד כמה היא נוגעת להם.

כמו שטייסי קרב יודעים, זה שאינך רואה - הוא שיפילך.

‍

It is the task of the teacher of the Alexander Technique to teach the pupil to substitute an expanding for a contracting flow of impulses, particularly along the spine. The positions of the various parts of the body and the ordinary muscular activity are of secondary importance. To put it crudely we teach people to expand instead of contract the positions in which they hold themselves. Their actual muscular movements matter less than the little impulses - what Alexander called "directions" - that go on inside. These impulses are going on at all times within the positions adopted and during muscular movement.

Patrick Macdonald, "The Alexander Technique AS I SEE IT"

‍

‍

‍

‍

My experience and probably the same experience as almost all spine surgeons who have taken care of patients with low back pain is that the overwhelming majority of patients don't have an anatomical pathological condition; they have a disuse, misuse problem. Once General Practitioners have ruled out the patient has a significant pathology, they can do that patient a tremendous favor by sending them to an Alexander Teacher. This is a modality that has tremendous efficiency, is non-invasive, now has evidence based medicine supporting it and has high efficacy. So I'm hoping that more and more individuals who fulfill the criterion (identified in the interview) seek out the Alexander Technique, because I believe that they will truly benefit and be satisfied with the outcome.

Dr. Jack Stern, New York spine surgeon specializing in spine neurosurgery, Yale University School of Medicine, senior partner at Brain and Spine Surgeons of New York

כאשר שוקלים ניתוח גב כדאי להאזין לריאיון של רוברט ריקובר, מורה לטכניקת אלכסנדר, עם ד"ר ג'ק שטרן, נוירוכירורג אמריקאי המתמחה בניתוחי עמוד שדרה: https://www.buzzsprout.com/382/15764

‍

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל לא מעט תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות.  

היות וגם אני בעוונותי בין החוטאים בכך לעיתים, אני שואל את עצמי, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות עמוקים ונובעת באופן טבעי מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהתנשאות מיותרת (וקצת ילדותית) שעדיף להניח לה.
‏
אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. התנשאות אינה מידה נאה ואין בה תועלת אבל נדמה לי שהתנשאות קלה מידי פעם, גם אם היא מיותרת, עוד לא הרגה אף אחד. לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהיא מוגזמת, שלא לומר פנאטית (אם כי פנאטיות והערצה מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שבמידה מסויימת העניין הזה הוא חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect - and sometimes even harmful to the rest of the body.  

Nikolaas Tinbergen, The Nobel Prize in Physiology or Medicine 1973 acceptance speech

‍

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control). עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, לחבר אותה לשלם, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו - תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע - שוב ושוב, כחוצב להבות, קודם כל אצלו, וממנו אל התלמיד, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.