A technique about nothing

16.3.2022

אז כמו שכתבתי קודם, אם רוצים להתרווח כדאי להניח ולכוון.

וכשמתרווחים - נפגשים.

אבל תכל'ס, עם מה ועם מי נפגשים כשמניחים ומתרווחים?

נפגשים עם דברים שעולים וצפים ומתרווחים מהעומק. נפגשים עם עצמנו ועם מה ועם מי שמסביבנו, וגם הם טיפה מתרווחים איתנו. כי התרווחות מעודדת התרווחות (התרווחות זה עניין עדין אז לוקח זמן לשים לזה לב).

- נפגשים עם העולם בתוכנו: הצדדים שלא הכרנו מעודנו, או ליתר דיוק, שכחנו מהם, כי התכווצנו, והתכווצות מחלישה את העירנות התחושתית ואת הזכרון התחושתי (בגלל זה התרווחות טיפה מחזירה לילדות).

- נפגשים עם העולם מסביבנו: הצדדים שלא הכרנו מעודנו, או ליתר דיוק, שכחנו מהם. כי התכווצנו.


והם משתקפים זה בזה והם לא באמת נפרדים. ואנחנו משתקפים זה בזה ולא באמת נפרדים ויותר דומים משונים (זה מקסים אבל לפעמים גם מבהיל).

כשמניחים ומתרווחים עם כיוון וסבלנות פשוט הולכים ושמים לזה לב.  

כדי להבחין בזה עובדים בטכניקה עם עיניים פקוחות. שנראה במו עינינו.  

אלא אם עייפים ואז עוצמים עיניים ונחים. גם בגלל שעייפות זה סימן פשוט שכדאי לנוח (אחרת מסתבכים) וגם בגלל שדרכים נוקשות שלא מטפחים בהן סלחנות וספקנות כלפי הדרך עלולות להיות עריצות (ולא חסרות ראיות).

ואת מה פוגשים כשממשיכים להתרווח אל ומהעומק? עמוקה מכאן?

זה מרגיש טיפה מוזר, טיפה מעורר תמיהה, כי זה בקצה הזכרון והתחושה. במלוא יופיה וצלילותה ושובבותה, כמו הרוח השובב שמרקיד את עלי האילן בגן, פועמת לה בשקט ולא אוהבת שעושים מזה עניין - בקצה ההתרווחות - הריקות.

היא נותנת כוח וממלאה בחיות, מלמדת לאט לאט על ענווה וכנות, וגם בהדהודים הרחוקים שלה מקור שאין כמוהו לצמיחה והתפתחות.

אבל צריך לשים לב (כי עם כל הכבוד לריקות השאלה האמיתית מנקודת המבט של הטכניקה היא לא את מה פוגשים אלא איך פוגשים): היא יכולה להיות גם מסחררת ומבלבלת וקרירה. אז צריך ללמוד לעבוד איתה - בנחת, במתינות, באחריות - לבנות גב חופשי וחזק ורגליים טובות על קרקע המציאות. וחשוב להוסיף חום לתהליך, שלא תתקרר לי כמו שאמא היתה אומרת.

ובכל פעם שפוגשים אותה היא מפתיעה מחדש, כמו בפעם הראשונה. וכל פעם שבים ושוכחים אותה עד המפגש הבא, ממש כמו בפעם הראשונה. רק שמבעד לרעש ולערפל מסביבנו ובתוכנו היא נהיית טיפ טיפה בהירה יותר עם הזמן וגם אנחנו לעצמנו כשאנחנו משתקפים בה (התבהרות זה עניין עדין אז לוקח זמן לשים לזה לב).

ועם הזמן הולכים ומבינים שהיא לא סוף הדרך אלא ההתחלה כמובן והדברים שבים ומתמלאים בחיים ונעשים מעניינים ומפתיעים מכאן. או כמו ששייקה היה אומר כשהיינו נפרדים בדלת: עכשיו מתחיל השיעור.

אני צריך ללמוד להסביר דברים יותר בקיצור.

Emptiness in its absolute sense is not a concept reached by the analytical process of reasoning, but a fact of experience as much as the straightness of a bamboo and the redness of a flower.

Things are in and of Emptiness with all their Suchness; this Suchness is Emptiness itself. Suchness is Emptiness, and Emptiness is Suchness.

Daisetz Teitaro Suzuki, "Zen Buddhism and its influence on Japanese culture"