כבר הרבה זמן אני שואל את עצמי מה משותף לאנשים שלומדים את הטכניקה.

זו שאלה מאתגרת כי לאורך השנים אני פוגש אנשים כל כך שונים.

נדמה לי שהתשובה קשורה לזה שמדובר באנשים שמאמינים שאין עזרה כעזרה עצמית.

I have come to discover through earnest personal experience and dedicated learning that ultimately the greatest help is self-help; that there is no other help but self-help.

Bruce Lee

יש משהו שאני חש, אולי מהשיעור הראשון שלי בטכניקה, ואני מתקשה לנסח אותו (מן הסתם):

הלימוד הכי מאתגר בטכניקה הוא על כנות.

שדות של אמת (כדאי מאוד לצעוד בהם במתינות ובהתחשבות).

לאט לאט העבודה עם הטכניקה מלמדת אותי לפחד קצת פחות לטעות.

No Matter. Try Again. Fail again. Fail better.

Samuel Beckett

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה של של חידוד הרגישות, או פשוט יותר, טכניקה של רגישות. ככל שאנחנו נהיים רגישים יותר אנחנו בעצם מתעדנים. באופן יפה (ואולי טיפה מפתיע) אנחנו גם הופכים פחות שבירים.

קראתי וכתבתי על אדם שנקרא בשמי ובכל זאת כמעט ואינו מוכר לי. למרות מאמצי אני בקושי מצליח לראות אותו עכשיו, וכשאני מציץ בו לרגע הוא מיטשטש כאפוף ערפל וחומק ממבטי החקרני ביותר.

ג'ון ויליאמס, "אוגוסטוס", תרגמה שרון פרמינגר

כשביקרתי בכיתה של שייקה בשבוע שעבר חייכתי כי נזכרתי פתאום ברגע ההוא, מתישהו בשלהי השנה האחרונה בקורס להכשרת מורים, כשתוך כדי עבודה עם חבר התחלתי להבין, לפחות נדמה לי, את הטכניקה (על אף שהמילה "להבין" די מגוחכת בהקשר הזה).

בוקר באתר הבנייה. משהו עמוק מדגדג: מעניין לבנות בניינים.

אבל מעניין יותר לבנות בני אדם.

ומעניין יותר ללמד בני אדם לבנות את עצמם.

והכי מעניין (אותי) לפגוש בני אדם וללמוד, בענווה, לבנות את עצמנו ביחד, ולחוד.

(ועל הדרך גם ללמוד לא להתרכז בעצמנו).

(תודה לאלכסנדרה)

ככל שאני מתקדם בעבודה עם הטכניקה אני שם לב שאני רואה את המציאות קצת פחות מטושטש.

מישהו שאל אותי אם אני מטפל הוליסטי, אז נזכרתי בזה:

(Thanks to Eleanor)

‍

אבחנה חדה של אדם שיכולת ההתבוננות הפסיכופיזית החקרנית שלו היתה המזהירה שבתכונותיו לאורך 60 שנות עבודה שקדנית, ניסוי וטעיה, במפגשים ארוכי טווח אחד עם אחד.

A human being functions as a whole and can only be fundamentally changed as a whole.

Frederick Matthias Alexander

פצעים ישנים. המקומות הכי רגישים ועדינים בעבודה עם הטכניקה.

לפתוח עוד דלת אחת או שתיים.

כל החיים עשויים דלתות נפתחות ונסגרות.

וישנן דלתות הנפתחות פנימה וחוצה ואינן נחות

וישנן דלתות בלי חומות ובלי קירות לידן.

רק מסגרת ודלת בשדה הפתוח,

או בחול החלק והרחב

יהודה עמיחי

לא לנצל ולא להיות מנוצל.

פשוט לשתף פעולה. ביחד ולחוד.

כל כך פשוט. אולי הדבר הכי חשוב ללמוד מהעבודה עם הטכניקה.

זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים.

לוקיוס אנאיוס סנקה, "על קוצר החיים", תרגמה נאוה כהן

מזכיר לעצמי.

לחוש את הסערות שבפנים. שלב יפה בהתפתחות בטכניקה.

מכל הדברים שלמדתי מיורם על הטכניקה, את זה אני הכי אוהב (אני אוהב דברים פשוטים): טכניקת אלכסנדר עושים באהבה או לא עושים בכלל.

כמו חומוס.

היום האחרון של סמינר המורים בגרמניה. כולם כבר עיייפים עד רצוצים (חוץ משייקה כמובן), וכשכבר לא נותר כוח לעשות, בלית ברירה עושים פחות ופחות, וכך האיכות של העבודה מתעדנת ומשתפרת.

ואז, מתישהו, לרגע קט, השתרר לו שוב השקט היפה הזה שמרחיב את החזה וממלא את הלב.

וחייכתי ונזכרתי איזה בר מזל אני.

ישבנו מתישהו אצל הרב (בדימוס) מושון. דנו בפרשת השבוע, שתינו כמה דברים טובים ואכלנו כמה דברים פחות טובים (נאצ'וס אורגני?)

יורן שוב האיר את עיני: הוא דיבר על ההבדל (בהקשר של סביבת עבודה) בין דולפינים לבין כרישים.

הוא הסביר שדולפינים חיים בלהקה. הם נהנים לעבוד בשיתוף פעולה ובהרמוניה, מתוך הבנה פשוטה שעבודה על בסיס שיתוף פעולה מפרה את כל הצדדים. כרישים לעומת זאת, מונחים על ידי דבר אחד: לחזק את מעמדם, בעיני אחרים ובעיני עצמם. הם מגדילים את עצמם על ידי זה שהם מקטינים את אלה שעובדים איתם, במודע או שלא במודע.

ההבחנה הזו עשתה לי סדר בדברים שאני מכיר מתוך עבודה בטכניקה במפגשי מורים. היא סיפקה לי הסבר, לפחות חלקי, לשאלה שמעסיקה אותי הרבה פעמים: מדוע מפגשים מסוימים בעבודה עם הטכניקה הם נעימים ומדוע אחרים אינם נעימים.

מסקנות בבקשה:

• הכי כיף לשחות עם דולפינים.
• אני צריך ללמוד להמנע עד כמה שאפשר מעבודה משותפת עם כרישים. נכון שיש הרבה מה ללמוד מהם, ואיכשהו הם גם יודעים לתת לך את ההרגשה שמהם אתה יכול ללמוד הכי הרבה, אבל מה זה שווה אם אתה מרגיש כאילו הרגע טרפו אותך?
• אבל מה לעשות, לפעמים אין ברירה אלא לעבוד עם כרישים. הרי אי אפשר תמיד להתחמק מהם. מה צריך לעשות אז? קודם כל, כרגיל, הכל מתחיל בזיהוי. צריך ללמוד לזהות כרישים. זה לא תמיד קל (יש כרישים שמתמחים בלהסוות את עצמם כדולפינים) אבל אם אני מזהה כריש כבר עשיתי חצי עבודה או יותר בלהימנע מלהפוך לטרף. שנית, כדאי ללמוד להפעיל כאן את הכלל: לא לקחת דברים באופן אישי. כריש לא יכול לטרוף אותי אם אני לא לוקח אותו באופן אישי. האופן שבו כרישים טורפים, אני חושב, הוא על ידי הפצת האומללות שלהם ("אני צריך להקטין אחרים כדי להרגיש גדול. האמת היא, בעצם, שאני פוחד שאני קטן"). אם אני לא לוקח כריש באופן אישי. האומללות שלו לא עוברת אלי. העבודה עם הכלל הזה בטכניקה היא עבודה די מתקדמת ומעניינת מאוד.
• ועכשיו הנקודה הכי חשובה. כמו כל דבר בחיים, גם כאן זה הרי עניין של דרגה ושל מידה, ובין הכרישים הטהורים לבין הדולפינים הטהורים, רוב האנשים משלבים בתוכם מידה של זה ומידה של זה. אני לא באמת יודע איפה אני נמצא על הסקאלה הזו, אבל דבר אחד בטוח: אני צריך לעשות עבודה על עצמי כדי להיות יותר ויותר דולפין. זה מקל על ההתקדמות בדרך שאינה קלה וקשה לעבור אותה ללא שותפים אמיתיים (מה עוד, שייתכן שככל שמתקדמים בדרך, הסכנה להפוך לכריש גדולה יותר, גם אם לא התחלת אותה ככזה). אבל בעיקר כי נראה לי שפשוט יותר נעים לשחות בים בתור דולפין.