טכניקה של הוספה

כאשר אני חש במצוקה אני נוטה לנסות "להחליף" את תחושת המצוקה בהנחיית כיוונים.

למשל, כאשר אני כועס, אני מנסה, במקום לכעוס, להנחות כיוונים. אבל זה פשוט לא עובד. לא רק שאני לא מצליח לכוון באופן הזה אלא שלתחושת הכעס מתווספת גם תחושת תיסכול בגלל הקושי שלי לכוון, דווקא במצבים ובזמנים שבהם אני זקוק לכיוונים בכל מאודי. אני אומר לעצמי: מה הטעם בטכניקה אם אני מצליח להשתמש בה "בתנאי המעבדה" של השיעור אבל נכשל בהפעלה שלה "בחיים האמיתיים" ובייחוד במצבים שבהם אני זקוק לה ביותר?

אור האיר פעם את תשומת ליבי לנקודה הבאה: הכיוונים לא צריכים וגם לא יכולים לבוא במקום שום דבר, לא להחליף שום דבר, לא לתת ציונים לשום דבר ולא להתנגש בשום דבר. הכיוונים פשוט מתווספים לחיים, כפי שהם באותו רגע.

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון. אפשר לומר שהכיוונים הם מעין תבלין שמוסיפים לתבשיל. כאשר טועמים את התבשיל ומבחינים שהוא תפל, אין צורך לשפוך אותו. במקום זאת, אפשר להתחיל להוסיף בעדינות את התבלין. בתחילה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהוספת התבלין אינה משפרת את טעמו של התבשיל, היות שזהו תבלין עדין מאוד (הכי עדין שאני מכיר) אלא שאט אט התבלין עושה את שלו ומשפר את טעמו של התבשיל בצורה מופלאה (כמו בכל אספקט אחר של הטכניקה, כדאי להוסיף אותו לאט, בנחת, בזהירות ובלי להגזים).

נקודה לתשומת לב: לא צריך לצפות לשינוי מיידי ודרמטי. אני יודע שלוקח זמן להכין תבשיל טעים, פרק זמן שלא ניתן להאיץ אותו בכוח, ולכן, אני מזכיר לעצמי שיש לי זמן. אני הרי לא קוסם, רק טבח.