אם כבר נוגעים בגבולות

העבודה של מורה לטכניקת אלכסנדר היא להעיר, להאיר, ולהנכיח - בעדינות ובזהירות - עוד ועוד מקומות ומרחבים במערכת השלמה.

הפרקטיקה שבאמצעותה העבודה הזאת נעשית מבוססת על מחשבה, תחושה והשראה: המורה עובד בראש ובראשונה עם עצמו, בכוח המחשבה והתחושה, והתלמיד לומד את הטכניקה באופן בלתי ישיר, באמצעות הנחיית והשראת הכיוונים (אגב, האם יש פרקטיקה חינוכית בעלת איכות גבוהה יותר מהשראה?)

ברגע שהמורה חוצה את גבולות העבודה המבוססת על מחשבה, תחושה והשראה אל מחוזות המניפולציה הישירה, זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות רע, זה יכול להיות לא נורא, זה יכול להיות הרבה דברים, זאת כבר לא טכניקת אלכסנדר (ככל שאני רואה אותה מן הסתם).

Just think it. That's all you can do. Anything extra you try… and the whole thing is ruined. immediately. What you're doing, What's you're changing, are the patterns in your brain and your nervous system, and that manifests in your body. So, in a sense, you're not working on the body, except very indirectly.

Marjory Barlow (Freiburg Masterclass, 1999)